הם הובילו אותנו למחדל. כשקברנו את אחותי הם ישבו סביב הבריכה
חמישה ימים אחרי הטבח, הטלפון צלצל ונציגה של משרד הדתות שאלה את אמא שלי "איפה תרצי לקבור אותה". עד אותו רגע לא אמרו לנו שאחותי נועה לא בחיים. 6 שעות לאחר מכן התקיימה ההלוויה, ואף אחד לא העלה על דעתו שבאותה שעה יש מי שיושבים על שפת הבריכה עם אוכל טוב ומתכננים איך לשכתב מחדש את האסון. שום אסטרטגיה, נראטיב או חוק לא יוכלו לשנות את המציאות העגומה
12 באוקטובר 2023. כל שנייה ביום הזה צרובה לי בזיכרון, כמו לכמעט 1,200 משפחות שהבינו שהחיים שלהם השתנו.
זה היה חמישה ימים אחרי שהבנו שגם נועה אחותי הייתה במסיבת הנובה. חמישה ימים שבהם קיווינו לנס, שהשתגענו מחוסר וודאות, שנקרענו מהבשורות הקשות שלא הפסיקו להגיע, מהסיפורים הנוראיים שהחברים שלי מהערוץ סיפרו על מה שקורה בדרום.
ביום חמישי בצהריים, חמישה ימים אחרי הטבח, כשכולנו בבית, הטלפון של אמא שלי צלצל. על הקו הייתה הגורם הרשמי היחיד שיצר איתנו קשר מאז אותה שבת שחורה - נציגה של משרד הדתות ששאלה אותה כך: "שלום מלי, איפה תרצי לקבור אותה?".
"לקבור?!", אמא שלי צרחה, "לא אמרו לי שהיא לא בחיים, שגופתה זוהתה". חצי שעה אחר כך כבר הגיעו העובדות הסוציאליות הביתה ומסרו את ההודעה. שש שעות לאחר מכן התקיימה ההלוויה של נועה בבית העלמין בראשון לציון.
היום הזה, 12 באוקטובר, היה היום שהבית השמח, המארח, הפתוח והמואר שלנו, שינה צורה והתמלא בצער שאני לא מאחלת לאף אחד וחוסר עצום ששום דבר לא יוכל למלא.
אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו שבשעות שאנחנו קוברים את האחיות, הילדים וההורים שלנו - יש מי שיושבים על שפת הבריכה עם אוכל טוב ומתכננים איך לשכתב מחדש את האסון והמחדל הגדול ביותר שהיה במדינת ישראל.
ואני עומדת פה כמעט שלוש שנים אחרי, כדי להזכיר לכולם ששום אסטרטגיה, שום נראטיב ושום חוק לא יוכלו לשנות את המציאות העגומה שאליה הובילו אותנו ב-7 באוקטובר, מציאות שבעקבותיה נרצחו האנשים הכי יקרים לנו והפכה אותנו למשפחות שכולות.