העסקן מספר אחת: הגיעה העת לבטל את מוסד נשיאות המדינה | דעה

עסקנות פוליטית אינה פרקטיקה חדשה, ובוודאי שלא פטנט ישראלי. על אף תדמיתה השלילית בקרב הציבור, אין בעסקנות זו כל פסול מעצם קיומה, שכן הליך ה"תן וקח" הוא חלק אינטגרלי ממערכת פוליטית דמוקרטית, בה אין ריבון יחיד המכתיב את רצונותיו במנותק מגחמותיהם של גורמים פוליטיים אחרים. בין אם נאהב זאת ובין אם לא, בדמוקרטיות נדרשים פוליטיקאים המבקשים לקדם את תפיסת עולמם להפשיל שרוולים, לתפוס את מקומם ליד שולחן המשא ומתן, ולהתכונן לוויתורים כואבים.

למלינים על מצב זה ניתן להזכיר את המשפט המוכר - "מי שאינו מסוגל לעמוד בחום, שלא יכנס למטבח". בפוליטיקה הישראלית ניתן אף לשנות את החלק השני של המשפט, ולהציע למי שאינו מסוגל לעמוד בחום "שלא ייכנס לגיהינום".

לצד ההכרה בעובדות אלו, יש לזכור כי הליך העסקנות עצמו דווקא כן מצדיק ביקורת כאשר הוא נעשה למען צרכים אישיים, במנותק מתפיסת עולם או מכוונה כנה להטיב עם אזרחי המדינה. בישראל, הפך מוסד הנשיאות להתגלמותה של  העסקנות מהסוג השני, הרקוב והפרסונלי. מזה שנים שבית הנשיא מהווה פרס אולטימטיבי לפוליטיקאים מקושרים ומדושנים, אשר הצליחו לפלס את דרכם לתפקיד הראשון בהיררכיה הישראלית באמצעות שלל הבטחות לחברי הכנסת.

אינני טוען כי כל נשיאי ישראל האחרונים הם עסקנים הראויים לבוז. ניתן להעריך כי בטרם היבחרותם בידי הכנסת, חלפו במוחם של נשיאי ישראל מחשבות על תוכניות ופעולות לשיפור וחיזוק החברה הישראלית. עם זאת, דה פקטו, אין לנשיא ישראלי כל יכולת לקדם תוכניות אופרטיביות מתוקף סמכות סטטוטורית. במקביל, אין לנשיא כל יכולת לקדם מהלכים לשיפור חברתי משמעותי מתוקף סמכות שמקורה בהכרה חברתית, לנוכח העובדה שמוסד הנשיאות איבד את כוחו כגורם מאחד בחברה לפני זמן רב. למרות זאת, אין הדבר מונע מנשיאים נבחרים לתלות את כל יהבם ב"אחדות ישראל". בדומה לאופן שבו מלכות יופי מבטיחות שלום עולמי בעת זכייתן, כך מבטיחים נשיאי ישראל אחדות בעם.

מבט חטוף על החברה הישראלית בימינו חושף את מידת ההצלחה המועטה של נשיאינו האחרונים בקידום אחדות לאומית. למעשה, אף אחד מהנשיאים האחרונים לא היווה דמות שביכולתה ליצור אחדות בין מחנות פוליטיים יריבים. יצחק הרצוג שנוי במחלוקת בעיניי מתנגדי בנימין נתניהו מראשית כהונתו, לאחר שנבחר בקולותיהם של חברי הליכוד. ראובן ריבלין נעשה לפרסונה נון גרטה בקרב רבים ממצביעי הימין לאחר שיחסיו עם נתניהו עלו על שרטון. שמעון פרס, לאחר קריירה פוליטית ארוכה, נכנס לבית הנשיא כדמות שנויה במחלקות מלכתחילה. על משה קצב ומעשיו במהלך כהונתו כנשיא אין צורך לפרט.

לנוכח היעדר היכולת של נשיאים לפעול למען הציבור ולקדם את הבטחותיהם המרכזיות, עולה השאלה מדוע אזרחי ישראל נאלצים לממן את מוסד הנשיאות בכל זאת. גזירת סרטים, נשיאת נאומים עמוסי קלישאות, אירוח אירועים נוצצים והטלת המנדט להרכבת הממשלה על בסיס המלצות ברורות מאליהן - אינם גורמים המצדיקים קיום של מוסד בזבזני וחסר סמכויות. למרות שהדבר אינו מקובל במדינות בעלות משטר פרלמנטרי כישראל, ניתן להעביר את תואר ראש המדינה ואת הסמכויות האקזקוטיביות המועטות של הנשיא לראש הממשלה, ובכך לחסוך כסף, משאבים ושלל כיבודים המועברים מדי שנה למוסד הנשיאות.

כאמור, היתרון הכלכלי הברור בסגירת מוסד הנשיאות אינו ניצב כיתרון בודד. ישנה תועלת משמעותית נוספת, הנוגעת למאבק הנדרש בעסקנות הרקובה, אותה הזכרתי קודם לכן. את העסקנות הזו, שכל כולה קידום אינטרסים הנובעים מאספירציות אישיות, מוטב למגר ככל הניתן. על אף זאת, למרבה הצער, במדינת ישראל קיים מצב הפוך המעודד ואף מחייב את ביצוען של עסקאות במחשכים, הרחק מעיניי הציבור, בכדי לצלוח בחירות נשיאותית. אין צורך ללכת רחוק בכדי להבחין בכך, שכן נשיאנו המכהן עשוי לשמש דוגמה מצוינת בהקשר זה.

יצחק הרצוג, בנו של נשיא שנבחר לנשיא בעצמו, היה פוליטיקאי חלקלק זמן רב לפני שהפך לאזרח מספר אחד. בבחירות לנשיאות בשנת 2021 התמודד הרצוג מול מרים פרץ. לו הבחירות לנשיאות היו נערכות בקרב הציבור הרחב, ייתכן כי פרץ הייתה גוברת על הרצוג והופכת לנשיאה האישה הראשונה של ישראל. מאחר ובעלי זכות הבחירה בבחירות לנשיאות הנם 120 חברי הכנסת, לאם השכולה לא נותר כל סיכוי מול הפוליטיקאי המנוסה, אשר סגר במיומנות דילים עם חברי כנסת מכל חלקי הבית וזכה ב-87 מתוך 120 קולות.

במצב הקיים, אין כל סיכוי ריאלי למי שאינם פוליטיקאים להיבחר לנשיאות, וזאת ללא קשר לכישוריהם - בין אם הם זוכי פרס נובל (שכטמן) ובין אם הם שופטי בית המשפט העליון בדימוס (דורנר). לראיה, ניתן להביט ברשימת 11 הגברים שכיהנו בתפקיד עד לימינו.

בחינת קורות חייו של הרצוג מחזקת במיוחד את הטענות לפיהן בית הנשיא מהווה פרס לעסקנים המחפשים כיבודים על חשבון הציבור. כיו"ר מפלגת "המחנה הציוני", הרצוג הפסיד לנתניהו בבחירות 2015 וכתוצאה מכך הפך ליו"ר האופוזיציה. לאחר שלא קיבל את תפקיד ראש הממשלה לו שאף, במקום לשרת את ציבור מצביעיו ולהציב אלטרנטיבה ברורה לממשלה, מיהר יו"ר האופוזיציה הרצוג לנטוש את העבודה הסיזיפית ודלת הכיבודים הכרוכה בהנהגת האופוזיציה ודאג להיבחר בשנת 2018, תודות לעסקנות נוספת, לתפקיד המפנק של יו"ר הסוכנות היהודית. לאחר שלוש שנים בתפקיד זה, התקדם הרצוג למשרה המכילה כיבודים רבים יותר ותנאים מפנקים אפילו בהשוואה לראשות הסוכנות היהודית, עם אחריות פחותה כמובן - הלא היא נשיאות המדינה.

האזרח מספר אחת הפך לעסקן מספר אחת. הגיעה העת לבטל את מוסד הנשיאות, לחסוך בכספים ציבוריים ולשלול מעסקנים פוליטיים את היכולת להיבחר לתפקיד עם אחריות מינימלית ומידת הטבות וכיבודים מקסימלית.

עומר אלניר הוא עורך בדסק הדיגיטל של חדשות 13 וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטת תל אביב