בין השואה ל-7.10: הביטחון והאמונה שהתערערו - וההשראה ממרדכי אנילביץ'
בערב יום השואה אנו חוזרים על המסר החשוב כל כך: אילו הייתה לנו מדינה, אולי האסון הזה לא היה קורה. בשנתיים האחרונות התערערו הרבה מוסכמות ואמונות. למרות שאמרנו "לעולם לא עוד" - טבח 7 באוקטובר קרה. כ-2,500 שורדי ושורדות שואה חוו את האירועים הקשים של 7 באוקטובר, 128 מהם עדיין מפונים, וגם היום קצרה ידנו להציל את 59 החטופים שנמקים בעזה
בערב הזה, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה, שבו נתייחד עם זכרם של שישה מיליון היהודים שנספו בשואה, אנחנו חוזרים על המסר החשוב כל כך: אילו הייתה לנו מדינה, אולי האסון הזה, הנורא בתולדות האנושות, לא היה קורה. בשנתיים האחרונות התערערו הרבה מוסכמות ואמונות. למרות שאמרנו "לעולם לא עוד" - טבח 7 באוקטובר קרה.
על אף ולמרות שיש לנו מדינה, היא לא תמיד מתנהלת כפי שאנחנו מצפים ממנה. תחושת הביטחון שלנו התערערה בשנתיים האלה ולצידה גם תחושת הצדק הפנימי, תחושת השליחות והאמונה בצדק חברתי.
רבע מניצולי השואה זקוקים להשלמת הכנסה. הם לא חיים ברווחה שמגיעה להם - הרווחה שאנחנו כחברה היינו צריכים לספק להם, ודאי בשנותיהם האחרונות. 120,577 שורדי ושורדות שואה חיים בינינו כאן בישראל. בשנה שעברה חיו בישראל 132,826 ניצולים - כלומר כעשרה אחוזים מכל הניצולים הלכו לעולמם בשנה החולפת.
כ-2,500 שורדי ושורדות שואה חוו את האירועים הקשים של 7 באוקטובר. כאלפיים מהם נאלצו לנטוש את בתיהם. רובם חזרו אליהם בחודשים האחרונים, וכיום 128 ניצולי שואה עדיין מפונים. וגם היום קצרה ידנו להציל את 59 החטופים שנמקים מתחת לאדמה ובמקומות מסתור אחרים ברצועת עזה.
לכן, למרות שהתקווה בת שנות אלפיים, אנחנו בשנה שיש בה גם הרבה ייאוש. דווקא בימים כאלה חשובות מילותיו של מרדכי אנילביץ', מנהיג מרד גטו ורשה שכתב ב-1942: "כבצבתות ברזל נלחצו ציפורני הביזיון. ומה הלאה? כלום נשכל ידיים בציפייה לסטירת לחי חדשה אשר ינחית על פנינו האויב? ואולי נתכנס בתוך עצמנו, לבל תכאבנה המכות כל כך? לא! התשובה ניתנה לנו בפי ההיסטוריה. העתיד שייך לאלה אשר בים מתרסים ובשלהבת ליבם יחצבו דרך לאנושות לקראת חיים חדשים!"