"יושבים בסלון ומחלקים ציונים לחיילים בסכנת חיים"

יד אחת מתלוננת על הצוערים שברחו כשראו את הרכב דוהר לעברם. לא יודע מתי בפעם האחרונה רכב דהר לעברכם מתוך מטרה לדרוס אתכם למוות; אבל נדמה לי שהאינסטינקט האנושי הבסיסי הוא לברוח, גם אם אתה חייל וגם אם אתה חמוש. אנשים פה קצת התבלבלו בין סרטי מלחמה לבין החיים (עצמם). אנשים פה גם קצת התבלבלו בהיבט אחר: יושבים בסלון, צופים בסרטונים ומחלקים ציונים לאנשים בסכנת חיים, כאילו שהם עמדו בסיטואציה הזאת לפחות שמונה פעמים ונהגו אחרת בכל הפעמים. אגלה לכם סוד: גם חיילים במלחמה מקבלים רגליים קרות, חלקם בוכים, חלקם קופאים, חלקם בורחים. ככה זה. זו האמת. אז בלב רחוב אזרחי? ללא כל מוכנות נפשית? תגובה די סבירה.

יד שנייה, וצינית וסתומה במיוחד, קושרת בין הרשעת אזריה לבין הנרפות בתגובה של החיילים. באמת? הם עמדו שם על המדרכה, כשלפתע דהר לעברם רכב משום מקום, והמחשבה שעברה להם בראש היא ״אסור לעשות אלאור אזריה?״ באמת? זה נשמע למישהו הגיוני? אפשר בכלל להשוות בין הסיטואציה שבה עמד אזריה לזו בה עמדו היום החיילים בירושלים? אזריה ירה במחבל גוסס 11 דקות אחרי שזה נורה. 11 דקות! והחיילים לא ירו בדורס בזמן אמת כי פחדו ממשפט צבאי? עד כמה ציניים ועיוורים וגם סתומים אפשר להיות? להוציא העובדה שמדובר בחיילים ובמחבל, אין שום דימיון, אפילו לא קטן בין הסיטואציות. אבל עכשיו, כשהדם רותח בעורקים, וכשהטרור מצליח שוב להכות בגופנו ובנפשנו וביציבותנו הרגשית, אז מחפשים מישהו להאשים באירוע המטורף הזה. אז זה ״השמאל״ (אבל ביבי בשלטון כבר 11 שנה); וזו הכרעת הדין של אלאור אזריה וכמובן שהתקשורת.

החיים כאן הפכו לפארסה. הבלבול הרגשי, השנאה, האימה, הזעם, חוסר האונים, אובדן הדרך, היעדר המנהיגות, גורמים לאנשים לוותר על שכלם הישר ולהפוך לקצת מטומטמים וקצת לא הגיוניים וקצת לא מציאותיים, והרבה אלימים והרבה קיצוניים והרבה מוודאים שהמצב רק יילך וידרדר.