שי גולדן: נתניהו צועד לתוך מלכודת דבש

הדבר הנחמד בפגישה הראשונה בין נתניהו לטראמפ הוא שטראמפ יודע, פחות או יותר, מה הוא עומד לשמוע. נתניהו הוא תקליט שבור שמנגן מנגינה דומה כבר הרבה מאד שנים. ניואנס לפה, ניואנס לשם, אבל נתניהו ידוע מראש. במידה כמעט מגוחכת.

טראמפ, לעומתו, הוא נעלם ענק. יד אחת מנופפת באצבע ומבטיחה הבטחות - ויד שניה אומרת שההתנחלויות אינן מועילות לשלום ושהעברת השגרירות לירושלים בעת הזאת דורשת חשיבה נוספת. הנה כי כן: נשיא החלומות של נתניהו והימין, זה שהיה אמור להגן על חוק ההסדרה מטעם הממשלה בבג״צ, מסתמן כמי שעלול לעשות לנתניהו צרות צרורות ומשונות. כי אם אובמה היה ה-Devil you know, טראמפ הוא ה-Devil שלנתניהו אין שום מושג לגביו, לגבי אופיו (״מורכב ומסובך״, הודה ראש הממשלה בפני הקבינט ערב נסיעתו) ולגבי תוכניותיו.

הוא עלול להתברר כפרגמטיסט מסוייט עבור ישראל וכמי שרואה רק את האינטרסים האמריקאים בהתייחסו לסכסוך באיזור. האפשרות שהוא יגרור את נתניהו לשולחן המשא ומתן בעל כורחו - הגיונית במיוחד. ומה שיפה הוא, שמה שאובמה לא יכול היה לעשות, בגלל שהיה דמוקרט ובגלל שנחשד באהדה לעולם הערבי, טראמפ יכול לעשות מבלי למצמץ.

נתניהו צועד בעיניים פקוחות לתוך מלכודת דבש. אם נשיא חלומותיו ידחק בו להגיע לפיתרון הסכסוך על יסוד שתי מדינות לשני עמים; לפגוש את אבו מאזן ולהקפיא את הבנייה בהתנחלויות; הרי אלה דברים שאובמה לא היה מעז להעלות על דעתו לעשות. אבל טראמפ יכול - גם כי הוא טראמפ, וכי הוא עושה רק מה בראש שלו, וגם כי נתניהו לא יכול לומר שטראמפ רע ליהודים אחרי שאמר שאובמה רע לישראל. טראמפ הוא הרי נשיא החלומות; אז נתניהו ייצטרך לבלוע את הגלולה ולהתמודד עם בנט בגבורה בבית.

ועל זה נאמר: יכול מאד להיות שהערב, נתניהו יחוש בחזהו דקירה קלה, בלתי מוסברת, מפתיעה וסוחפת. כשיינסה להסביר לעצמו מה פשר הרגש הזה שאוחז בו זה יכה בו בהפתעה גמורה - הוא מתגעגע לאובמה.

שמי שי גולדן, ואני מאומץ