"זו לא הייתה תגובה. זה היה טוקבק הזוי, נוטף שנאה ודל בעובדות אמת"

ביבי גאון. גאון, אני אומר לכם. למה גאון? כי אף אחד לא מדבר על התחקיר המצוין של ״עובדה״ מאתמול. הדבר היחיד שכו-לם מדברים עליו הוא תגובת ראש הממשלה. הדבר היחיד, האימאג׳ האחד שייחרט בזכרון הציבורי והטלוויזיוני שלנו מליל אמש, הוא חמש הדקות התמימות במהלכן ישבה אילנה דיין והקריאה נאצות על עצמה בפנים חתומות. ואלו היו נאצות. זו לא הייתה תגובה. זה היה טוקבק הזוי, ממושך, נוטף שנאה ודל מאד בעובדות אמת, ואילנה דיין נאלצה לשבת שם - בסלון ביתה הטלוויזיוני, באולפן שלה - ולירוק על עצמה בפרצוף, כי זה מה שמחייב הטקס.

ונתניהו ויועציו מכירים את הטקס. בתקשורת הם מבינים שם, בלשכת ראש הממשלה. בדברים אחרים, חשובים בהרבה, הם פחות מבינים; אבל בתקשורת הם מבינים. והמהלך של אתמול (אם כי אני משער שגם בחלומותיהם הוורודים ביותר לא ציפו רוה״מ ויועציו לאפקט מהדהד שכזה) היה מבריק ומוחץ כל-כך מכיוון שהוא לקח את האקדח המטאפורי, העיתונאי, שכוון לעבר ראש הממשלה אתמול במשך ארבעים דקות, וגרם לו לירות רק יריה אחת - אבל באילנה דיין. היפוך כה מושלם של הסיטואציה, שימוש כה חכם בכללי הז׳אנר, כדי לחתור תחתיו, לא זכור לי בשדה התקשורתי שלנו, ובטח בתהודה כזאת, כבר הרבה זמן.

הטענה העיקרית של ראש הממשלה בתגובה לתחקיר היא, בגדול, ״אילנה דיין היא שמאל קיצוני״. ובישראל של ימינו מדובר בג׳וקר, בטיעון שח-מט שנועל כל ויכוח; בסותם הפיות האולטימטיבי. את הקרקע עליה צומח שיח ישראלי פנימי שמאפשר לטיעון כזה למחוק כל רפרנס אליו הוא מתייחס וכל אמת או מציאות אותה מנסים להעמיד מולו - את המציאות הזאת ברא נתניהו מיום שנכנס לחיינו הציבוריים, ועליה שקד שנים עמוקות. זה מפעל חייו האמיתי; והמציאות המעוותת הזאת, העקומה ממש, הבשילה בשנה האחרונה לשיא חדש ומטלטל. אין עוד בישראל שיח, אין ביקורת, אין ענייניות, אין אפילו עובדות עוד (על אמת ממילא אין מה לדבר; היא ממילא מושג כה חמקמק), יש רק סימון מחנות תחת כללי הדרבי. הם ואנחנו. איתנו או נגדנו.

והמחנאות הזאת, שחלחלה לחיינו והרעילה אותם באופן שיטתי, מרסקת כל סיכוי לשפה משותפת ולמכנה ישראלי משותף בעתיד הנראה לעין. במציאות החדשה הזאת שברא נתניהו, הדבר היחיד שהציבור בישראל יזכור מעבודה עיתונאית של מספר חודשים, על ידי כמה מהטובים בעיתונאים שיש בישראל. עבודה שנועדה לתת שירות לציבור; הדבר היחיד שהציבור יזכור מזה הוא את הגול המשפיל בין הרגליים שחטפה אתמול דיין בדקה התשעים. וצהלות השמחה של האוהדים ביציע, הקללות, הנאצות והשמחה לאיד, כמו גם הפנים הנפולות והנבוכות של אוהדי הקבוצה המפסידה זה השיח הישראלי בימינו. וזו רמתו.

והדרך למטה טרם הסתיימה. היו בטוחים בכך. יש עוד לאן לרדת מכאן. הביטו מערבה, אל אמריקה.

לעמוד התכנית "שי ושרון"

סיקור מיוחד: "אמריקה בוחרת". כל החדשות, העדכונים והפרשנויות