שוויון בין המינים? אתי כרייף הציבה מראה לחברה

נתחיל עם סטריאוטיפ השופטת: ההגעה של נשים למעמד שופטת היה כרוך במאבק, וכשאר הדברים המאפיינים את המאבק הפמיניסטי, גם כאן ישנה ציפייה שאם אישה הצליחה להגיע לעמדת מפתח זו, היא תוערך על פי יכולותיה לעומת גבר. השאיפה הפמיניסטית היא שאף תעלה על הגברים.

אך לשאיפה הזו יש מחיר – הרצון הוא לא לייצר אלטרנטיבה מנהיגותית נשית שמציגה ערכים וגישות שונות, אלא שמדד ההצלחה של נשים הוא על פי מידת הידמותן לגברים. לא לשווא פמיניסטיות בשנות השמונים קיצצו שיערן, לבשו כריות כתפיים ששיוו להן גזרה גברית ושרפו חזיות (לא בטוחה עד כמה אמת יש בכך או שמדובר במיתוס) – הן ביטלו סממנים חיצוניים נשיים וניסו להדמות לגברים.

לכן, סטריאוטיפ השופטת הולבש היטב עם הסטריאוטיפ העתיק של "הזקנה החכמה" - שתהיה מבוגרת בגיל ולא, אנו בטח לא מעוניינים לחשוב או לדמיין שלאותה חכמה יש גם חיי מין (בדיוק באופן שחיי מין בגיל השלישי מעוררים בנו תהיות שלא בצדק). והאם יש כאן עניין מוסרי – בעולם שאפילו ייצפה מגבר לנהוג כך בפרטנריות המיניות שלו, אותו קנה מידה מוסרי אינו תקף לנשים – מדוע?

על שאלה זו אנסה לענות בסיוע של דוגמה. תקופת שיא הידמות אידיאל היופי הנשי לגבר הייתה גם עידן הפריחה של מלכת הפופ מדונה, שמנגד בחרה להדגיש סממנים נשיים – חזיית השפיצים - ולהדגיש את המיניות הנשית. בשנת 2016, בנאום קבלת פרס אשת השנה בטקס בילבורד, סיפרה מדונה שהייתה שנואה ע"י הפמיניסטיות. אני קוראת לתופעה "הפמיניסטית הרעה" – אישה שמדגישה את הנשיות והחושניות שלה ולא את ההצלחה ה"גברית" שלה.

בניגוד לגבר שיזכה לתשבוחות ב"כיבוש" האישה, הפמיניזם הנשי ביקש מאישה להישאר חסודה ו"לשמור על עצמה" מינית. נשים עדיין מתבקשות להתלבש באופן ש"ישמור עליהן", למרות שמחקרים רבים מוכיחים שבאונס אין קשר ללבוש.

בבריטניה, נשים מוחות על כך שנשים מצופות לשמור על כוס השתיה שלהן בברים בעוד שאין חוקים דרקוניים נגד המסממים. גם הציפיה מאישה שחווה אלימות לבריחה קשורה לאותה עמדה שמרנית בנוגע לגוף הנשי. לכן, אנו מזדעקים כשאישה מפגינה את נשיותה או פתיחות מינית. זאת פרט לתעשיית הבידור (ואולי בזכותה של מדונה) שם תקום צעקה אם המיניות המתפרצת היא של נערה שגילה צעיר.

קיימים קווי דמיון בין הקושי שמדונה חוותה וסיפורה של אתי כרייף. הפמיניסטית הרעה, המעזה לשבור יותר ממוסכמה אחת הופכת לגבולית חברתית עבורנו – קשה לעיכול. מהצד האחד, קשה לנו להתבונן בשופטת צעירה יחסית, יפהפיה ורהוטה. קושי זה מתנפץ כתאונת שרשרת עם בחירתה לאמץ גישה מינית משוחררת. בארצנו הקטנה והשמרנית היה קל לשבץ את כרייף במסגרת שאפיינה נשים לאורך ההיסטוריה האנושית - כאישה שהגיעה לעמדת מפתח דרך המיטה.

כרייף התעקשה להציב מראה לא מתנצלת בטענה שמערכת היחסים המינית אינה קשורה בקידום. כאן הקושי – האם כבוד השופטת, הנמדדת על פי מדדים גבריים, לא רשאית לנהוג כגבר גם בענייני המיטה? הדיסוננס הוא בין פמיניזם תעסוקתי לעומת שימור מסורתיות בפן האישי-מיני בחברתנו.

כרייף מציבה בפני החברה הישראלית מראה השואלת בנועזות אם באמת הגענו לשוויון בין המינים? ואם לא, עד כמה אנו רחוקים משם? למרות הקושי, יש להוקיר את האומץ ולנצל את ההזדמנות לשאול שאלות נוקבות ולהבין כי הדרך לשוויון עוד ארוכה.

ד"ר שרון חליפה גואטה היא מרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com