משחק היסטורי: למה הקאמבק של ברסה לא באמת ריגש אותי

לפני 30 שנה, ב-1987, שיחקה הפועל הגליל עליון בגמר גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי תל אביב. הקבוצה הצעירה והלא מוכרת של אריה מליניאק הובילה 20 הפרש במחצית. אבל מכבי האימתנית אז ביצעה מהפך במחצית השניה וזכתה בגביע. היום רק חובבי כדורסל עם זכרון אנציקלופדי זוכרים את המשחק הזה: כשקינג קונג, גם אם היה רדום חלק מהזמן, מנצח את החיות הקטנות זה פחות מרגש.

עקבו אחר ציון נאנוס בטוויטר

היו כמה אירועי ספורט שגרמו לי לחווייה רוחנית ממש. למשל ליברפול-מילאן ב-2005, יונייטד-באיירן ב-1999, ברזיל-גרמניה במונדיאל האחרון, פאולו רוסי במונדיאל 1982, סלים של מיקי ברקוביץ' ומייקל ג'ורדן, האליפות של חולון, יוסיין בולט וגם לא מעט משחקים של ברסה.

איכשהו הקאמבק של אתמול לא היה אחד מהם. קודם כל - צריך להגיד כל הכבוד לברצלונה. במצב שבו היא לא באמת שיחקה טוב והמשחק הרגיש גמור בדקה ה88 - המהפך של 3 שערים תוך 7 דקות הוא הישג עצום ומדהים שייכנס להיסטוריה, אבל משהו מנע ממני באמת לצאת מגדרי. הרגשתי כאילו אני בסרט "האימפריה מכה שנית": רואה את דארת' וויידר והאימפריה מכניעים את המורדים אחרי הניצחון המפתיע של המורדים (האנדרדוג) בסוף הסרט הראשון.

אולי אלה הפנדלים: בעיניי שני כדורי העונשין שניתנו לברצלונה לא היו מוצדקים. התחושה היא שהשופט נסחף באווירת המהפך של קאמפ נואו. הרי אם ההכשלה על ניימאר בתחילת המחצית השנייה היתה פנדל, אז למה מהצד השני כשהכדור פגע ביד של מסצ'ראנו זה לא כדור עונשין? ובזמן הפציעות - איך שופט הרחבה לא ראה שזאת צלילה של סוארס ?

אבל זה לא רק השיפוט - ב-2009 צרחתי מול הטלוויזיה בשער של אינייסטה בזמן הפציעות מול צ'לסי. גם אז זאת היתה ברסה. גם אז השופט היה מוטה (עוד יותר מאתמול) בעדה, כשלא שרק לשלושה פנדלים לזכות צ'לסי. אבל זאת היתה חווייה אדירה בזכות הלחימה העיקשת של צ'לסי, התחושה שברסה הייתה צריכה לירוק דם כדי לנצח.

השנים שעברו הפכו את ברסה מאנדרדוג (יחסית) רענן ואהוב לאימפריה, שיוצרת אנטגוניזם מסויים. ומה שבעיקר הפריע לחווייה אמש היו הקולות של שטיח שעשתה פריס סן ז'רמן: במשחקים הגדולים באמת יש מאבק אפי בין שני צדדים חזקים. או לחילופין הופעה אדירה, חד פעמית ומושלמת, של המנצחים.

ההתבטלות של הצרפתים מהדקה הראשונה היתה מאד מבאסת. התחושה הייתה שברסה ומסי לא באמת שיחקו טוב. נכון, הם הראו אופי, נחישות והרבה אמונה - אבל לו היו מראים קמצוץ מהכושר ומהיכולת שגרמו לעולם להתאהב בהם בעשור האחרון, אז המשחק היה נגמר הרבה קודם.

אחרי הפנדל השני, הדקות האחרונות של זמן הפציעות הזכירו לי את ההרגשה (להבדיל! כאן אין טענה למשהו לא כשר) ב"משחק השרוכים" בקריית אליעזר: קבוצה אחת קופאת וממש מחכה שהיריבה החזקה יותר, האימפריה, תבקיע.

במילים אחרות, משהו בוייב אתמול היה יותר קרוב לצפייה בג'יפ אימתני דורס קיה פיקנטו בשידור חי מאשר לחוויית הספורט הגדולה בהיסטוריה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת