מוקד המאבק גלובלי: מלחמת המשאבים של המאה ה-21

תשכחו מכל מה שחשבתם על הבהלה לזהב של המאה ה-19 או על מלחמות הנפט של המאה ה-20, ואפילו על המלחמה הנוכחית באיראן. הדרמה האמיתית של ימינו מתרחשת ממש עכשיו על אדמת אפריקה. היבשת, שלעיתים קרובות מדי נדחקת לשולי מהדורות החדשות, הופכת לעורק החיים האסטרטגי של מהפכת האנרגיה הירוקה והטכנולוגיה העולמית, וגם למוקד של מאבק גלובלי.

אפריקה גם שולטת ב-55% מעתודות האלומיניום העולמיות, חומר גלם קריטי לשלדי מכוניות חשמליות ולוחות סולאריים. בגינאה, שמחזיקה בעתודות אדירות של כ-7.4 מיליארד טון, הוחל פרויקט שאפתני להפקתו. בנוסף, הזהב חרג מעולם התכשיטים והפך לרכיב חיוני ליצור שבבים, ורק בגאנה נרשמו לאחרונה שיא הכנסות של כ-10 מיליארד דולר מיצוא זהב. השורה התחתונה פשוטה: ללא המשאבים האפריקאיים, שרשרת האספקה הטכנולוגית הגלובלית פשוט לא תוכל לתפקד.

השחקנית הדומיננטית ביותר על המגרש היא סין. בייג'ינג מפעילה באפריקה למעלה מ-2,000 פרויקטים של נמלים, מסילות ברזל ותשתיות אנרגיה בשווי מצטבר של 100 מיליארד דולר, הפרוסים בלפחות 35 מדינות. השיטה פשוטה ומתוחכמת: סין בונה את התשתיות, מפעילה אותן בעצמה, ויוצרת התמכרות אצל המדינות לעזרה שלה. ובתמורה? היא מקבלת שליטה מוחלטת בשרשרת הערך, כשחברות ממשלתיות סיניות שולטות כיום ביותר מ-70% ממכרות האלומיניום בקונגו ומחזיקות באתרי ליתיום מרכזיים בנמיביה וזימבבואה.

טורקיה, מצידה, מגיעה ליבשת עם תוכנית משלימה לדוקטרינת הביטחון הלאומי שלה "המולדת הכחולה", ומציגה את עצמה כחלופה המושלמת: יכולות צבאיות בסטנדרט של נאט"ו, אבל בלי ההטפות הפוליטיות של המערב או "מלכודות הדבש" הפיננסיות של סין. תחת המודל של "כטב"מים תמורת מינרלים", טורקיה מספקת טכנולוגיה צבאית וסיוע בלוחמה בטרור למדינות כמו ניגריה ומאלי, ובתמורה מקבלת גישה מועדפת למחצבים, זהב וקידוחים ימיים. עם היקף סחר של 35 מיליארד דולר, שליטה בנמלים אסטרטגיים (בסומליה, בלוב ובסודן) ורשת טיסות חסרת תקדים של טורקיש איירליינס, טורקיה משכילה להמיר סיוע הומניטרי וקשרים תרבותיים לנכסים גיאופוליטיים קשיחים ארוכי טווח.

שחקנית נוספת, שדישדשה מאוד בשנים האחרונות, היא רוסיה, שלמרות היותה שקועה בבוץ האוקראיני היא לא זונחת את אפריקה, אך פועלת במודל שונה לחלוטין, ומציגה "חבילות הישרדות" למשטרים ורודנויות. רוסיה היא ספקית הנשק הגדולה ביותר ביבשת (כ-40% מהשוק), כאשר במקביל היא מפעילה את מיליציית "אפריקה קורפס" (היורשת הרשמית של קבוצת ואגנר של יבגני פריגוז'ין, שכזכור ניצל את כוחו באפריקה לבצע ניסיון ההפיכה כושל בנשיא ולדימיר פוטין ב-2023). המיליציות האלו מייצבות משטרים במוקדי סכסוך כמו מאלי ולוב, ובתמורה זוכות לגישה למכרות זהב ויהלומים, נכסים קריטיים שמאפשרים לקרמלין לעקוף את הסנקציות המערביות. לצד זאת, ענקית הגרעין הרוסית "רוסאטום" מקבעת תלות אנרגטית של יותר מ-20 מדינות ביבשת, לצד פרויקטים לוגיסטיים-צבאיים כמו הנמל בפורט סודן.

מצד שני, אסור לנו לעצום עיניים אל מול המשחק שמשוחק אצלנו בבית. בזמן שישראל מייצאת השפעה לקרן אפריקה, היא עצמה משמשת יעד מרכזי ל"דיפלומטיית התשתיות" של סין. נכסים לאומיים ואסטרטגיים כמו נמל המפרץ החדש בחיפה, השליטה בחברת המזון הלאומית "תנובה", והמעורבות העמוקה של חברות סיניות ממשלתיות בכריית המנהרות ובבניית הרכבות הקלות בתל אביב ובירושלים, כולם מוכיחים שאיש אינו חסין. ישראל היא שחקנית ככל השחקניות, היא מתמרנת בין היעילות וההון הכלכלי של המזרח, לבין השמירה על עצמאותה הביטחונית הלאומית.

בשנים הבאות, ככל שהעולם יאיץ את המעבר לבינה מלאכותית, רכבים אוטונומיים, רובוטיקה ואנרגיה ירוקה, המאבק על אפריקה רק ילך ויחריף, והרדיפה אחר משאביה תגיע לשיאים חדשים. בפעם הבאה שאתם מביטים על מאבקי הכוח הגדולים בעולם, בין אם באוקראינה, במפרץ הפרסי או כאן אצלנו בישראל, זכרו תמיד להסתכל על התמונה הרחבה. המלחמות המודרניות אולי נראות כמו מאבקים על אידיאולוגיה או גבולות, אבל הוא טבול במאבק תמידי על האנרגיה והמשאבים שיניעו את המחר.

ירדן מרטין זדונאיסקי הוא קשב בדסק החוץ של חדשות 13

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com