מיוון ועד תימן: כך בונה טורקיה את "אימפריית המולדת הכחולה"
בזמן שעיני העולם היו נשואות להתפוררות "טבעת החנק" השיעית של איראן, טורקיה שלחה זרועות ארוכות לכל מוקדי הכוח באזור. מצפון סוריה ועד קרן אפריקה, מחופי לוב ועד ללב עזה, דוקטרינת "המולדת הכחולה" של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן הופכת מחזון תיאורטי למציאות גיאופוליטית - שמאיימת לחנוק את חופש הפעולה הישראלי | מפת האינטרסים החדשה
בעוד עתיד ציר ההתנגדות האיראני לוט בערפל, הגיאופוליטיקה אינה סובלת ואקום, ואת החלל הזה ממלאת בצעדי ענק טורקיה. בשנת 2026, המעצמה האזורית כבר לא מסתפקת בנאומים של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, אלא פועלת כ"תמנון" אסטרטגי המנצל את צבאה המודרני וחברותה בנאט"ו כדי לרשת את מקומה של איראן כמנהיגת בריתות האזור, תחת דוקטרינה סדורה ומסוכנת לא פחות.
שאיפות ההתרחבות של טורקיה בים התיכון החלה במסמך אסטרטגי אחד: דוקטרינת "המולדת הכחולה", שנהגתה ב-2006 על ידי קציני חיל ים שמרנים והפכה תחת שלטון ארדואן לעמוד השדרה של מדיניות החוץ הטורקית, היא שאיפה למינוף העומק האסטרטגי הטורקי דרך תביעת ריבונות ימית חסרת תקדים על כ-462,000 קמ"ר, לצד שאיפות להתרחבות יבשתית ויצירת רצף אתני טורקי המבוסס על זיקה היסטורית לשטחי האימפריה העות'מאנית דרך סוריה, אזרבייג'ן, ועד גבול איראן-עיראק.
הדוקטרינה, אם תתממש במלואה, תבטיח שליטה בצמתי מפתח ימיים בין הים השחור לים התיכון דרך מצר הבוספורוס והדרדנלים, ועצמאות אנרגטית באמצעות השתלטות על מרבצי גז ונפט במזרח הים התיכון, והיא מבטאת נכונות טורקית לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי תוך קריאת תיגר ישירה על זכויותיהן הימיות של יוון וקפריסין. מה שהחל בירכתי חיל הים הטורקי ב2006 טיפס עם כניסתו של נשיא טורקיה ארדואן ב2014 במעלה צינורות השלטון, וב-2019 כבר הפך לעמוד השדרה של מדיניות החוץ הטורקית.
טורקיה כבר אינה מסתפקת בשרטוט מפות. היא מיישמת אותן בכוח הזרוע ובדיפלומטיה אגרסיבית. פריסת מאחזים אסטרטגיים באגן הים התיכון משמשת כעמודי התווך של הסדר הטורקי, ודרך כניסה לסוריה אחרי נפילת משטר אסד ב-2024 והמאחז הטורקי עתיק היומין בקפריסין היא הופכת את המרחב הימי לבסיס קדמי של הצי הטורקי המאיים על נתיבי השיט. בנוסף, עם הפסקת האש בעזה נכנסה טורקיה לרצועה. שם, דרך הצעה למשלוח כוחות ומימון תשתיות, שואפת אנקרה לקנות מעמד של "אפוטרופוס" על אזור המאתגר ישירות את ישראל, יחד עם קניית מעמד של כבוד בעולם המוסלמי כמגן הפלסטינים.
זרועות ה"תמנון" הטורקי נפרסות מעבר לים התיכון אל נקודות חנק אסטרטגיות המאיימות על ישראל, בלוב. אנקרה מתחזקת "גשר ימי" דרך בסיס חוף טורקי בלוב שמאפשר לטורקיה למתוח ציר של ספינות, לבתר את הים התיכון ולשלוט בנתיבי האנרגיה לאירופה. בסומליה, היא מפעילה בסיס אימונים ענק המעניק לה השפעה על מצר באב אל-מנדב ויכולות שיגור לוויינים מלב קרן אפריקה. שילוב המאחזים הללו, מלוב, עזה, סוריה ועד קרן אפריקה, מאפשר לארדואן להדק את טבעת החנק סביב נתיבי השיט והאינטרסים הביטחוניים של ישראל באזור כולו.
אתחול דרמטי ביחסים בין טורקיה לארה"ב התרחש בפגישת ארדואן עם הנשיא דונלד טראמפ בספטמבר 2025 בבית הלבן, שבמרכזו החזרת טורקיה לפרויקט ה-F35, מהלך המסמל יישור קו מבצעי עם המערב ומטריית הגנה אמריקנית רחבה. עבור ישראל, עסקה זו היא בשורה קשה המעניקה לגיטימציה לאגרסיביות הטורקית באזור, ושוחקת משמעותית את העליונות האווירית של חיל האוויר במזרח התיכון, כל זאת ללא פיצוי אמריקני הולם שיבטיח את שימור הפער האיכותי של ישראל במזרח התיכון.
למה ארה"ב ואירופה מאפשרות את זה? בזכות הגאוגרפיה הייחודית שלה, טורקיה בלתי ניתן להחלפה כעוגן אסטרטגי עבור נאט"ו וארה"ב. כגשר בין שלוש יבשות, השולט במעברים קריטיים כמו מצרי הבוספורוס והדרדנלים, ומיקומה כחיץ מול איראן, עיראק וסוריה, לצד שיתוף הפעולה הצבאי עם ארה"ב, יש לה מנוף לחץ חיוני לאיזון הנוכחות הרוסית באזור. אולם כוחה של אנקרה אינו מסתכם רק בצבא ובשליטה במצרים, אלא גם כ"אקדח" מדיני בדמות השליטה בזרימת הפליטים לאירופה.
היכולת להשפיע על יציבות המערב דרך סוגיית ההגירה מאפשרת לארדואן לאתגר את המערב בזמן שנאט"ו נאלצת להשלים עם צעדיה. הגאוגרפיה לא משתנה, וטורקיה תמיד תשלוט במעבר בין הים השחור לים התיכון ותהיה העוגן הדרומי של נאט"ו. שני ימים, שלוש יבשות, קירבה לרוסיה ומיליוני בני אדם במסלולי מעבר, מספיקים כדי להסביר למה ארדואן יכול להרשות לעצמו לעצבן את המערב.
ישראל אינה יושבת בחיבוק ידיים ונאבקת בבלימת דוקטרינת "המולדת הכחולה" הטורקית, באמצעות מאבק רב-חזיתי להרחבת בריתות אזוריות שיבלמו את ההשפעה הטורקית המתעצמת, ושילוב בין כוח צבאי לבריתות אסטרטגיות. בסוריה היא פועלת צבאית לצמצום הנוכחות הטורקית ושימור חופש הפעולה בתקיפות קבועות להשמדת ציוד צבאי ומכ"מים טורקיים שנפרסו במדינה, במקביל, בזירת הים התיכון, ישראל מהדקת ציר ביטחוני עם יוון וקפריסין, שנועד להוות משקל נגד להגמוניה של אנקרה באגן הים התיכון, כולל תיאום בטחוני, תרגילים משותפים בים ובאוויר, והקמת מרכז סייבר ימי.
בצעד אסטרטגי מהפכני, ישראל שולחת ידה לקרן אפריקה, וההכרה בעצמאות סומלילנד העניקה לה דריסת רגל באזור מצר באב אל-מנדב. בשיתוף פעולה עם איחוד האמירויות ואתיופיה, ישראל מקדמת בסומלילנד יכולות ביטחוניות המהוות משקל נגד לנוכחותה של טורקיה, והאחיזה בנמל "ברברה" לחופי סומלילנד מאפשרת לישראל להיאבק בחסימות החות'ים ולפקח על תנועת ספינות איראניות בצומת ימי קריטי זה.
בשורה התחתונה, עליית טורקיה כמעצמה דומיננטית מציבה בפני ישראל אתגר מורכב וחסר תקדים: בניגוד לאיראן המבודדת, אנקרה פועלת מלב המערכת הבינלאומית כחברה בנאט"ו ושותפה בכירה של ארה"ב, מה שמאפשר לה לאתגר את ישראל במישור הדיפלומטי והצבאי דרך הצגת ישראל כצד התוקפן בבימות בינלאומיות, לצד פריסת חסות על עזה וסוריה שתגביל את חופש הפעולה הצה"לי. השאיפה הטורקית להכתיב את הסדר הימי ולשלוט בצירי האנרגיה לאירופה מהווה איום ישיר על אינטרסים כלכליים חיוניים, ומתפקדת כקריאת השקמה לישראל לתמרן בתפקיד כפול, לא רק כעוצמה צבאית, אלא כעוגן היציבות הדמוקרטי היחיד המסוגל לאזן את השאיפות הניאו-עות'מאניות של ארדואן.
ירדן מרטין זדונאיסקי הוא קשב בדסק החוץ של חדשות 13
רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com