ירידה במוטיבציה? עניין של חינוך

בשנה השלישית ברציפות נרשמת ירידה במוטיבציה לשירות קרבי בקרב צעירים. מי שממהר לייחס את זה לפרשת אלאור אזריה מוטב שיעצור: דווקא לחטיבת כפיר, בה הוא שירת, נרשמה עלייה בביקוש. גם במג"ב שלוחמיו עמדו בחזית גל הטרור האחרון ונהנה מביקושים גבוהים.

יש כאן שפע של נתונים שמסבירים את התופעה. זו אמנם ירידה לא כל כך גדולה, אבל צריך להסתכל על המגמה, לאן זה הולך. המגמה היא כזאת: יש ירידה בנכונות ללכת ליחידות קרביות, בעיקר חי"ר, שריון, תותחנים לאו דווקא, ויש כאן תערובת שלמה של גורמים.

אתן דוגמה: בשבוע שעבר התקיים דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ממנו עולה כי חייל בצה"ל זכאי ל-21 ימי חופשה בשנה. תלמיד ישיבה, אגלה, מקבל 78 ימי חופשה בשנה, ובאישור ראש הישיבה הוא יכול לקבל 7 ימים נוספים. זאת אומרת שגם בתוך האוכלוסיות שמתגייסות, הפוליטיקה הישראלית יצרה איזשהו מדרג לא הגיוני ויכול להיות שזה פוגע בנכונות ללכת. כשמסתכלים, רואים שיש איזושהי חלוקה בין מי מקבל יותר ימי חופשה ומי פחות? למה בעצם, על אף שהם בדרך כלל משרתים פחות שנים בצבא.

יש כאן מצרף של הרבה מאוד דברים: יש יותר ויותר יחידות טכנולוגיות והמתגייסים רוצים ללכת ליחידות הללו. במובן אחד כי זה שירות מעניין, ובמובן נוסף, זה בסיס טוב ללכת לחיים האזרחיים. אנשים רוצים ללכת לשם ולאו דווקא לרוץ שלוש שנים בגולני עם מאג על הכתפיים.

הצבא והמדינה צריכים להתאמץ יותר

המדינה צריכה לעבוד על העניין הזה גם בממד החינוכי וצריכה לעודד ולשבח את החיילים שכן הולכים לקרבי. בדור שלי, השאלה הייתה "מה אני יכול לעשות הכי טוב בצבא בשביל המדינה?". היום, אני ער לעובדה שיותר ויותר אומרים "אוקיי, מה ייתן לי השירות הצבאי?".

השינוי הזה לא פשוט - הוא תלוי בחינוך והסברה ותלוי בסיוע לחיילים שכן משרתים. צריך להעלות אותם על נס. למשל, "יחד למען החייל", הגוף שהוא במקום "האגודה למען החייל", מריץ עכשיו את הפרויקט הגדול של חינוך אקדמי לכל מי שעושה שירות משמעותי של שלוש שנים, או קצת פחות עכשיו. צריך לתת להם את זה בחינם, לממן להם. כל הדברים האלה יכולים לאושש את העסק. אבל, כאשר הפוליטיקה הישראלית לוקחת ציבורים שלמים, ולחלקם היא מעניקה תנאים מיוחדים ולאחרים היא לא - אז יש כאן עניין של חינוך.

היום, המודל המועדף על כולנו זה כבר לא הקצין או החייל או הזה שרץ על הגבעות, אלא ההייטקיסט שעושה הרבה כסף בסוף הדרך. אני לא יכול לספר ולשכנע אף אחד איזו חוויה נפלאה זו להיות לוחם. זאת חווית חיים. החברה משתנה ואיתה גם הצרכים, הרצונות והשקפה, אבל אנחנו לא יכולים להקפיא אותה ביום שאני התגייסתי לצבא.

אף על פי כן, כנראה שגם הצבא מבין שהוא צריך להתאמץ יותר מכפי שהוא מתאמץ כרגע. עליו להביא עוד ועוד אנשים לשירות משמעותי ביחידות קרביות: זה מתחיל בבית הספר, אבל אפשר גם להניח בפניהם שטיח קצת יותר רך ביום שהם הולכים לאזרחות.