ליל המתים החיים • האלבום החדש של מייקל ג'קסון

האלבום החדש של מייקל ג'קסון, הנושא את השם המקורי "Michael", הוא כל מה שהייתם מצפים מאלבום פוסט-מורטם שנועד בעיקר לחלוב את הנוסטלגיה והמורשת שהותיר האמן הענק ולפרוט על מיתרי ליבם של מעריציו האבלים. עם זאת, אלא אם אתם אוהדים פנאטיים במיוחד של ג'קסון, היודעים בוודאי מהי בדיוק מידת האותנטיות של הביצועים וכמה מייקל אנחנו באמת מקבלים שם, האזנה לאלבום היא בעיקר שילוב משונה בין סיור מרטיט במחוזות ילדותינו לבין הישאבות מיותרת (ולפרקים משמימה) למסע צלב נגד התקשורת בשילוב שירי קואצ'ינג להעלאת המורל.

הדבר החיובי והמפרגן ביותר שניתן לומר על האלבום הוא שמדובר פה ביצירה ג'קסונית טהורה. הסאונד המוכר, הסגנון האהוב, האנחות והגניחות המיתולוגיות בברידג' בין הבתים והקול הזך, הכמעט רכרוכי הזה של מייקל - שכולנו די מתגעגעים אליו. למרות שחלק מהשירים נשמעים כאילו נלקחו באיזה אלבום גנוז שהוציא ג'קסון באייטיז, למעריצים זה באמת לא יזיז. מייקל אף פעם לא היה זיקית מוטרפת כמו מדונה, ולא ניסה להמציא מחדש את הגלגל עם כל אלבום. הייתה לו פורמולה מאוד ברורה בה דבק לאורך הקריירה ומי שאהב אותו - אהב אותו בנאמנות מבלי לדרוש ממנו השלת ולבישת זהויות אלטרנטיביות. באלבום יש מספר שירים, כמו "Keep Your Head Up" הנפלא, בעלי אופי המנוני שכזה, שמרומם את הרוח ומזכיר, עם לחלוחית בעין, איזה אדם נדיר איבדה תעשיית המוזיקה, וכמה מוזר לחשוב שהוא כבר לא איתנו.

לא בכדי הפך ג'קסון למי שהוא, ומדובר באלבום מאוד מלוטש שמקבל גם חיזוק עכשווי משיתופי פעולה מוצלחים עם אייקון ו-50 סנט. אבל ג'קסון, במצבו הנוכחי, לא ממש זקוק לסטריט קרד - והאלבום הוא סוג של סגירת חשבונות עם החארות שהפכו את חייו לגיהנום. מותו המפתיע והמזעזע השכיח כנראה מרבים את הלחם התמידי בו האכיל ג'קסון את גלגלי התקשורת המשומנים ואת התנהגויותיו המוזרות, ההזויות והפריקיות. לא, לא, באלבום הזה אין מקום לפיוס או סליחה. יש רק קריאה לעמידה איתנה מול המפלצת התקשורתית והטחת האשמות בשליחיה מוצצי הדם.

איך אתם ישנים בלילה?

שיבוץ שיר כמו "Breaking News" הוא מהלך מאוד מאכזב לאור הרוח האופטימית עימה מתחיל האלבום, והדמיון שלו (לא מוזיקלית, אלא מנטלית) ל-"Piece of Me" של בריטני ספירס הוא פשוט עלבון לג'קסון ולמורשתו. הקריאות הללו נגד הפגיעה בפרטיות והרצון לעוד ועוד לכלוך היו (אולי) לגיטימיות כשמייקל עוד סיפק את הסחורה אבל העובדה שהוא הקליט שיר בחייו, לא בהכרח מחייבת את הפצתו לאחר מותו. קל וחומר אם היא תהפוך את אלבומו האחרון בהחלט לסוג של פארסה נקמנית ומגוחכת. חלאס, הבן אדם מת. מוב און ותנו לתו האחרון שהוא משמיע להתנגן בטונים פחות צורמים.

לפרקים, נדמה שג'קסון הקליט חלק מהשירים באיזושהי ידיעה נוראה שימיו הולכים ומתקצרים אבל כאמור, כתב האישום שלו מיותר למדי לאחר שהעולם כבר איבד, התאבל ועיכל. היאחזות במסרים הפוזיטיביים של רוב השירים, בביטים הג'קסוניים הנצחיים ובכישרון הכל כך עצום שעוד נובע מכל צליל, היא הדרך המומלצת לטעום מהאלבום הזה ולהתענג על הזכרונות. הרי רגשות אשם גם ככה יציפו את אתכם, כשמייקל יזכיר לכם, בשיר החותם את האלבום, "I guess I learned my lesson much too soon". אאוץ'.