כשתפגשי במאי צנום וממושקף

רק וודי אלן מסוגל לספר סיפור שאומר באופן חד משמעי שהאהבה לעולם חולפת, שתקוות גורלן להיות מופרכות, שכל אמונה היא מגוחכת, ושהחיים חסרי משמעות - ולעשות זאת באופן קליל ומשעשע. למרות תפישת העולם הפסימית והמיזנטרופית, ואולי אפילו ניהיליסטית, בה נגוע אלן, כשהוא בוחר להציגה על המסך הוא מצליח פעם אחר פעם להוציא מסרטיו קהל צופים מחויך.  מעטים היוצרים שהקריירה שלהם כה ארוכה וכה פורה כמו זו של אלן, שגם בגיל 75 מסוגל לביים סרט העולה הן בתחכומו והן בהנאה הגלומה בו על מרבית היצירות של במאים הצעירים ממנו בשני דורות. "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" הוא כביכול רק "עוד סרט" בפילמוגרפיה של הבמאי, אבל גם "עוד סרט" של אלן הוא תענוג נדיר.

כמו ברבים מסרטיו האחרונים, העלילה מתרחשת בלונדון. היא עוסקת בחייהם של שני זוגות, הראשון הוא צמד פנסיונרים שהתגרש לאחר שלדברי הבעל, אלפי (אנתוני הופקינס), אשתו, הלנה (ג'מה ג'ונס), "הרשתה לעצמה להזדקן". לאחר הגירושין אלפי מוצא לעצמו אהבה חדשה בדמות זונה בשם שארמיין (לוסי פאנץ') שסוחטת ממנו את שארית חסכונותיו, בעוד הלנה מוצאת ניחומים בנבואות והעצות האופטימיות של מגדת עתידות, שגם היא סוחטת מקורבנה את ממונה. הזוג השני מורכב מבתם של הזוג המבוגר, סאלי (נעמי ווטס), שעובדת כפקידה בגלריית אמנות מצליחה, ומחתנם, רוי (ג'וש ברולין), רופא שנטש את מקצועו רק על מנת להפוך לסופר כושל. גם נישואיהם של הזוג הצעיר הולכים ומתערערים, בעוד רוי מתחיל לעגוב אחר שכנתם הנאה (פרידה פינטו) וסאלי מתאהבת בבוס שלה (אנתוניו בנדרס).

כוחה של אומללות

כוחו של הסרט מצוי במתח בין האופן בו גיבורי הסרט מאמללים זה את זה, לבין האופן האירוני והאנושי בו גיבורים אלו מתוארים על ידי יוצרם. וודי אלן מצד אחד בז לחולשות האנושיות שהדמויות נידונו לסבול בגללן, אבל מצד שני, מסוגל להציג אמפטיה לאנושיות של גיבוריו. עם זאת, הכוכבים האמיתיים של הסרט הן דווקא דמויות המשנה. הן מספקות את הגוון הקומי המשמעותי ביותר, ומסבות את ההנאה הגדולה ביותר. אנטוניו בנדרס מציג את אחת ההופעות המבריקות והמשעשעות ביותר בקריירה שלו בשתי סצנות קצרות בינו לבין נעמי ווטס, ולוסי פאנץ', שחקנית ידועה פחות, מצליחה ליצור דמות שהיא מטומטמת באופן מוחלט, ועם זאת אמיתית לגמרי.

הסרט מסתיים באופן פתאומי, כמעט כאילו נקטע בטרם אף אחד מקווי העלילה הגיע למיצויו. גם בכך טמונה אמירה - אלן לא מנסה לספר לנו סיפור מוסר, לחנך את הקהל להבדיל בין טוב לרע, או אפילו להסביר לנו משהו על מהות יחסי אנוש, כפי שמתיימרים לעשות מרבית סרטי הקולנוע. הוא רק רוצה להראות לנו משהו על האופן בו כמה בני אנוש חיים את חייהם בעולם חסר רחמים, ולתת לנו לחייך תוך כדי זאת.

>>> הגברים של שדרות מדיסון: עוד על השחקנים שוודי אלן בוחר לסרטיו