חוכמת הביגלו
הוליווד עדיין שוקלת אם לעמוד דום בפני קת'רין ביגלו, שעשויה להפוך בקרוב לאישה הראשונה שזוכה באוסקר בקטגורית הבימוי. האם זה בגלל שביימה סרט מלחמה קשוח ו"גברי"? בסוף דני סגל עוד יתן לה זכות הצבעה
יש משהו מביך בכמות המזערית של נשים בתעשיית הקולנוע ההוליוודית. קשה להאמין שהיום, עשרות שנים אחרי המהפכה הפמיניסטית, עדיין קשה כל כך לבנות המין היפה להשתחל לכיסא הבמאי בהפקות האיי-ליסט. גם המעטות שכן מצליחות לעבוד בעקביות בעיר הסרטים, בדרך כלל פועלות במסגרת המצומצמת של סרטי נשים (הגדרה קצת יותר רחבה מצ'יק-פליקס), קרי – קומדיות רומנטיות (נורה אפרון), דרמות מתוחכמות (ניקול הולופנסר), או סרטי נושא חברתיים (רבקה מילר). במסגרת תמונת המצב העגומה הזו המועמדות של קתרין ביגלו לאוסקר הבימוי עם סרט קשוח וריאליסטי על המלחמה בעיראק היא משב אסטרוגן מרענן. ביגלו מוכיחה שנשים מסוגלות לנצח גם במגרש הביתי של הגברים.
נכון להיום "מטען הכאב", הסנסציה של עונת הפרסים הנוכחית, לא משובץ להקרנות מסחריות בארץ. גם כשהוקרן על מסכי ארה"ב במהלך 2009, לאחר סיבוב פסטיבלים מקיף שכלל את ונציה וטורנטו, לא הצליח להתעלות סרטה של ביגלו על נתוני המכירות העלובים שסרטים המתעסקים במלחמת עירק, "עמק האלה" למשל, זכו להם עד עתה. אבל זכיותיו של הסרט בפרסי איגודי המבקרים של לאס וגאס, לוס אנג'לס, ניו יורק, שיקגו ובוסטון, כמו גם זכייתה של ביגלו, וזכייה ראשונה של אישה בכלל, בפרס גילדת הבמאים, הוכיחו שגם אם הסרט קצת אינטנסיבי מדי לקהל הרחב, הוא בדיוק מה שהמבקרים רוצים לראות.
מפתן הכאב
"מטען הכאב", שעוקב אחר מנטרלי מטעני חבלה בעירק, מתבסס על רשמיו של התסריטאי מרק בול, שהתלווה ליחידה כזו בעיראק בשנת 2003, ומצליח לשחזר את חוויית המלחמה בצורה אמינה ומצמררת. הצילומים בירדן, קילומטרים ספורים מעיראק עצמה, השימוש בשחקנים לא מקצועיים, חלקם בני המקום, וסגנון הצילום הסמי-דוקומנטרי, תורמים כולם לתחושת המציאות החזקה שהסרט יוצר.
"הסוד האפל של המלחמה הוא שיש גברים שאוהבים אותה" הסבירה ביגלו בראיון. "אנחנו בתקופה של צבא מתנדב, שונה מאוד מהצבא של מלחמת וייטנאם. האהבה למלחמה היא סוג של פסיכולוגיה שהחיילים נאלצים לייצר על מנת לשרוד. ניתן לומר שזהו מחיר הגבורה".
גיבור הסרט, המגולם על ידי ג'רמי רנר, הוא חייל שמהמר על חייו על בסיס יומיומי, ומצליח לשמור על קור רוח גם לנוכח סיטואציות מורטות עצבים במיוחד, כמו אלו אותן תפקידו מזמן לו דרך קבע. הקונפליקט בינו לבין שותפיו הפחות הירואיים, מייצר את המתח הדרמטי עליו מושתת הסרט.
"כמעט קשה לצפייה, אבל במובן החיובי של המילה", פירגן לה ג'יימס קמרון, האקס המיתולוגי של ביגלו, שמתחרה עמה על פרס הסרט הטוב ועל פרס הבימוי (עם "אווטאר", כמובן) בטקס האוסקר המתקרב. "אני מאוד גאה בקתרין. עודדתי אותה לעשות את הסרט הזה. לקתרין יש אוזן מעולה לבולשיט. היא יודעת מתי משהו לא עובד. וזוהי הסיבה שהדמויות הללו כל כך אמיתיות. יש סיכוי טוב שהסרט הזה יהפוך להיות ה'פלאטון' של המלחמה הזו".
מבט בקריירה של ביגלו מגלה כי תמיד היתה לה משיכה לסרטי בנים. לאחר שהתחילה את דרכה היצירתית כציירת (היא אף זכתה למלגה יוקרתית של מוזיאון הוויטני בניו יורק), וניצלה גם את גובהה (1.82) ואת החיצוניות האטרקטיבית שלה לקריירת דוגמנות קצרה, שהסתכמה בפרסומת אחת לגאפ, מצאה ביגלו את יעודה במחלקת לימודי הקולנוע של קולומביה, שם למדה בין השאר אצל התיאורטיקנית הנודעת סוזן סונטאג.
גילתה את וויליאם דפו
כבר בסרטה הראשון, מ-1982, סרט אופנוענים בשם "The Loveless", הוכיחה ביגלו כישרון לא מבוטל לליהוק שחקנים לא מוכרים כששילבה בתפקיד הראשי שחקן אנונימי בשם וויליאם דפו, בתפקיד קולנועי ראשון. למרות שהסרט לא היה הצלחה מסחררת, הוא משך את תשומת ליבו של הבמאי וולטר היל ("48 שעות"). תחת חסותו של היל הצליחה ביגלו להפיק את סרט הערפדים "Near Dark", עוד כישלון קופתי.
ב"פלדה כחולה", סרטה הבא של ביגלו, אותו ביימה ב 1989, כיכבה ג'יימי לי קרטיס כשוטרת המוטרדת על ידי רוצח סדרתי, ושנתיים מאוחר יותר ביימה ביגלו את הסרט הרווחי ביותר בקריירה שלה, "נקודת פריצה", בו כיכבו קיאנו ריבס ופטריק סווייזי. במהלך השנתיים שבין שני הסרטים הללו הספיקה ביגלו להתחתן ולהתגרש מג'יימס קמרון, אתו היא שמרה על קשר טוב, כפי שניתן ללמוד מרשימת הקרדיטים של הפרוייקט הבא שלה, סרט המד"ב "ימים משונים", אותו קמרון כתב. בשנת 2000 סטתה ביגלו מהסגנונות המזוהים עמה כשביימה את "The Weight of Water" נטול האקשן, אבל חזרה לסורה ב "קיי-19", סרט צוללות שטבע בקופות.
כמשווים את "מטען כאב" ל"אווטאר", קשה להתחמק מהתחושה שקיים כאן חילוף תפקידים. דווקא פנטזיית האקשן הרומנטית של קמרון, בה חבויים מסרים אנטי מלחמתיים, יכולה להיחשב לסרט הנשי יותר, בעוד הסרט הקשוח של ביגלו משדר גבריות בלתי מתפשרת. כל מה שנותר זה לקוות שחברי האקדמיה לא יהיו שיפוטיים כלפי "מטען כאב", וייתנו דרך בחירתם אור ירוק לעוד נשים במאיות למצוא את דרכן להוליווד עמוסת כוח הגברא. אלוהים יודעת שהעיר הזו זקוקה לכך.