עברית לידר

רוביק רוזנטל מעלה מופע על השפה שלנו, ומספר על סלידתו מהפועל "רשם" ואהבתו ללימור מ"רק בישראל". ראיון

הטענה הרווחת ביותר כלפי אירועים ספרותיים, היא שהם מיועדים בעיקר למושכים בעט או חובטים במקלדת, ומנוכרים כלפי הקהל הרחב. רוביק רוזנטל החליט לעשות משהו אחר לגמרי. את "מדברים צפוף", המפגש השני בסדרה "תן למילים לעשות בך" במדיטק בחולון, שמגיע בעקבות ספרו, "הלקסיקון של החיים", רוזנטל מיעד לקהל דוברי העברית באשר הוא.

לשם כך גייס את מעיין בלום, מכותבי "הרצועה", ואנסמבל של שחקנים צעירים ולהוטים במיוחד, כמו ריקי בליך, אוהד קנולר, נתי קלוגר, אלון אבוטבול, דרור קרן, קארין אופיר, ועוד, שימחיזו באנקדוטות מחיי היום יום, איך אנחנו מדברים. הימור אישי: הפרוייקט צפוי להתחבב לא רק על ועדי עובדים.

"המופע הזה הולך למקום הנפלא הקרוי בידור", מסביר רוזנטל, "שדרכו ניתן להעביר מידע, מסרים ואהבה לשפה על כל המשלבים שלה. אין סתירה בין היסוד המשעשע והמשחקי של השפה לבין הפן הרציני ואפילו המדעי שלה. אני משוכנע שזה מתאים לכל הקהלים. ככלל כל מה שאני עושה זוכה עד כה לתגובה רב גילית ואפילו רב דורית".

סיפור האהבה של רוזנטל עם העברית מתחיל בילדות, ואת המפגש היומיומי שלו עם דובריה הוא עושה בקורסים שהוא מלמד באוניבריסטת תל אביב, בספריו, ובטור האישי שלו במעריב:

"אני ניזון ממשפחה אוהבת ספר ועוסקת בכתיבה מכל הסוגים משני הצדדים", הוא מסביר את האובססיה, "עם זאת, גדלתי בין דוברי גרמנית והיחס המיוחד לעברית צמח בי באופן עצמאי. נוסף לאהבה יש בי כנראה הבנה מסוימת של השפה ויכולת לקשור בין ההיבטים השונים שלה: הדקדוקי, הסמנטי, השימושי והתרבותי".

בספר ובטורים שלך, ישנה תחושה שאינך בא לחנך את הציבור, ולמרות נימת ביקורת שמתלווה מפעם לפעם, אתה מקבל באהבה את השינויים של העברית. מה לא מקובל עליך בשימוש בשפה?
התחושה נכונה, גם מטעמים של מזג אישי, אני בדרך כלל נמנע משיפוט אלא אם כן המצב מחייב זאת באופן ברור. השפה היא ממלכה בלי אדונים, היא שייכת לדוברים ולכותבים בה. ההיסטוריה של העברית החדשה מלאה נבואות זעם ומחלוקות סוערות ורובן נשכחו ונשטפו. ובכל זאת, אני לא מתלהב מריבוי תרגומי השאילה מאנגלית אמריקנית, מ"עושה שכל" ועד "זה מרגיש לי". משהו בהם צועק: אנחנו לא עברית. אני מסתייג מאוד משפת ההווה הנהוגה בצבא, במשטרה ובתקשורת. נדמה לי שבמתח הטבעי הקיים בכל שפה בין התפתחות וצמיחה לבין ניוון ועצלות יש לאחרונה יתרון מסוים לעצלות, לשימוש הולך ופוחת במכמני השפה ואפילו בעיצורים ובתנועות.

נדמה שבציבור יש איזו תחושת מאוימות ממי שדובר עברית תקנית או גבוהה, המופע הוא חלק מן הנסיון לצמצם את הפער הזה, אולי להפוך את הנושא ליותר נגיש?
השקפת העולם התרבותית-לשונית שלי היא שיש לעשות כל מה שביכולתנו כדי לגשר בין השפה הספרותית, השפה הבינונית והשפה העממית ולא לתחום ביניהן גבולות. המגשר הגדול בעניין זה בשנות השישים-שבעים היו הגששים שעשו פלאות, אבל אפילו לימור מ"רק בישראל" עשתה גישור כזה. הספרות החדשה, הקולנוע, הזמר הישראלי והתפתחויות בלשון התקשורת והמילונאות תרמו לכך. אולי גם למילונים ולספרים שלי יש בכך חלק".

איזה ביטוי הכי שנוא עליך? ואיזה הכי אהוב?
"ביטוי ותיק יחסית אך עדיין חי ומעצבן עד השמיים: רשם במקום כתב. זה ביטוי של פרחי עיתונות. מעניין וקולע, נשמע לאחרונה בסלנג עיתונאים ולא הספקתי להכניס ללקסיקון – ספּינולוג, יחצ"ן המתמחה בתעשיית ספינים".

רקי בליך מספרת כי בשבילה, השתתפות במופע הזה הוא הגשמת חלום: "יש לי אהבה עמוקה ואפילו מעט אובססיבית לשפה העברית. אני מהשחקנים המעצבנים שתמיד מתקנים את כולם בחזרות כשהם עושים טעויות בעברית. אני גם נורא אוהבת את האנשים שיודעים לומר מה מקורה של כל מילה, ואיך היא התגלגלה לצורתה הסופית, מהבחינה הזאת רוביק רוזנטל הוא ממש החלום הרטוב שלי, הוא בלתי ניתן להתקלה בענייני עברית".

איך היתה העבודה על המופע?
"העבודה על המופע לא נורא שונה מעבודה רגילה כי בסופו של דבר אנחנו שחקנים ואנחנו פונים לכל טקסט מכיוון של איך לבצע אותו באופן אמין אישי ואמיתי, כאן כמובן הדגש על הבנת הנאמר גדול יותר. חוץ מזה יש המון הומור וזה תמיד נורא כיף לעבוד על משהו מצחיק ואיכותי".

"מדברים צפוף" עולה ב- 2.11, יום שישי, שעה 12:00. מחיר כרטיס: 40 ₪. מדיטק, שדרות גולדה מאיר 6, חולון