היהלום שבסתר

נער החידות ממומביי/ ויקאס סווארופ, אחוזת בית, 344 עמ'

"אם לא רימית, אני חייבת לדעת איך ידעת."
"אני לא יכול להסביר את זה."
"למה?"
"את שמה לב כשאת נושמת? לא. את פשוט יודעת שאת נושמת. אני לא הלכתי לבית ספר. לא קראתי ספרים. אבל אני מודיע לך שידעתי את התשובות האלה."
"אז אני צריכה לשמוע את כל סיפור חייך כדי להבין מה המקור לתשובות שלך?"
"אולי." ("נער החידות ממומביי", עמ' 29)

למרות שנדמה לנו לפעמים שהידע האנושי הוא ים פתוח שלכולם יש גישה אליו, הרי ששאלות של השכלה מוסיפות לטרוד את העולם גם כיום. הקישור הבלתי נמנע שיש בין כסף להשכלה, הוא אקטואלי, בין אם במדינתנו הקטנה, ובין אם בעולם כולו.

בהודו, מדינת הקאסטות, המעמד אליו נולדת הוא המעמד אשר בו תמות. אל תוך המציאות המוכתבת מראש הזו, נולד ראם מוחמד תומס, יתום הנזנח בהיותו בן יום. בהיותו בן 18, זוכה גיבורנו, עדיין עני מרוד וחסר השכלה, בשעשועון טריוויה הודי ראשון מסוגו, הנקרא "מי יגיע למיליארד?" (כמאה מיליון שקלים), בפרס הראשון, לאחר שהשיב נכונה על שתיים עשרה שאלות שונות ומשונות הנוגעות לידע כללי ורחב, בתחומים שונים מן החיים. הדבר נראה כה לא סביר, שראם מוחמד תומס נעצר מייד על ידי המשטרה ומואשם במירמה. במהלך הספר, מספר תומס לעורכת דינו איך הוא ידע את התשובות לשאלות שנשאל.

ויקאס סווארופ מעמת אותנו בספרו עם מציאות חיים אכזרית, כאוטית ואקראית, ומנגד, גיבורנו אינו מתפלש אף לרגע ברחמים, והוא מנווט את דרכו בעולם, בדרך המשלבת בין מזל לפיקחות. בהומור דקיק, וביכולת לראות את הזוהר בתוך הזוהמה, למצוא אהבה במציאות שלכאורה אין מה לאהוב בה, ראם מוחמד תומס מוביל אותנו דרך חייו, שהם ערבוב מתמיד של גורל שלרגעים מאיר ולרגעים מזעיף את פניו בקיצוניות מטלטלת.

כל פרק בספר מכותר בסכום השאלה הנשאלת בחידון, ובמהלך הפרק אנו מתוודעים לטלאי נוסף מחייו של ראם מוחמד תומס, אשר בתקופה זו, למד על בשרו, לא מספרים ולא בבית הספר, את התשובה לשאלה אשר נשאל בשעשועון. גאונותו של סווארופ, היא היכולת שלו להשתמש במסגרת מקורית ורעננה לסיפור הרומן, מבלי להפוך אותה למעייפת, מלאכותית או חוזרת על עצמה. סיפור הפרק עומד בזכות עצמו, ואינו משמש רק כאמתלה להגיע אל פתרון השאלה, שמצליחה להפתיע בכל פעם מחדש.

בהרבה מאוד הומור, מודעות עצמית וחמלה לאדם באשר הוא, מעמת אותנו ויקאס סווארופ עם שאלות על ידע, גורל וצדק. בספר שהוא גם חלון הצצה לתרבות מרתקת ושונה מכל מה שמוכר לנו בעולם המערבי, אנו אורחים לרגע, שותפים למבטו של ראם מוחמד תומס, שזכה לשם משולש של שלוש תרבויות שונות (הודית, מוסלמית, אנגלית), ומתבוננים, בלי שיפוט ובלי התנשאות, על יקום מקביל שמתנהל בחוקיות משל עצמו.

"105 משוררים בכתב ידם", בעריכת ליאת קפלן, כרמל ובית הקונפדרציה

ישנה מישהי שאני מכירה שתעדיף להיראות בתחתוניה מאשר לחשוף את כתב ידה. אני מזדהה איתה. מה יותר אינטימי מכתב יד? מה יותר פרוץ, ומכניס וחושפני, מכתב היד, זה שהיום כבר כמעט לא קוראים בו וכמעט לא כותבים בו, בעידן המחשב-האישי-בכל-בית?

105 משוררים הסכימו לתרום שיר מן העשור האחרון בכתב ידם, על המחיקות, התיקונים, המקומות בהם העט לוחץ על הדף, המלים המנוקדות, ואלו שלא. קצת כמו להציץ ליומן של מישהו אחר. אפשר למשל לקרוא ב"פחד מוות", של דליה רביקוביץ', להביט על כל החלקים שמחקה, ושינתה, ושוב מחקה. מחיקות קטנות, מחיקות כפולות, זועמות. ולהתרגש, ולהצטער שהיא כבר איננה.