התשובה מופרחת ברוח

קודם כל העטיפה והשם. תמונה של דילן הצעיר בשחור לבן. מישיר מבט למצלמה, אבל עינייו מוצלות וכמעט לא נראות. שמו כתוב בגדול למעלה ושם הספר "כרוניקות – חלק 1" למטה. מינימליזם, ועם זאת, בוב דילן כשם, כיוצר, כהיסטוריה - הוא גדול ומלא מספיק. כרוניקות עושה אסוציאציות לאפוס פנטזיה כמו "הכרוניקות של נארניה" (כפי שנקראת סדרת הספרים באנגלית) ול"כרוניקה של מוות ידוע מראש". שני הספרים השונים האלו לא יופיעו בשום צורה לאורך האוטוביוגרפיה של בוב דילן, אולם אלמנטים של נסתר ואפל יהדהדו בצורה חזקה לאורך הסיפור. העטיפה מעידה על ספר כבד, כזה שמשתהים זמן מה לפני שנכנסים אליו, ובוודאי לא מצופה כאן קריאה מהסוג שמבקרים נוהגים לכנות "בנשימה עצורה".

הדבר השלישי שהשם כרוניקות מרמז לכיוונו הוא האמת. כלומר, הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות. גם כאן זוהי אמת סובייקטיבית, אפילו שהיא מובאת מהמקור הראשון בכבודו ובעצמו. דילן יקשר את נושא האמת והשקר לאש שהציתה את הכל מבחינתו: מוסיקת פולק.

שירי הפולק, ובמיוחד אלו של וודי גאת'רי שמשכו אותו לניו-יורק, מספרים סיפור. אלו סיפורים שלא פוחדים להשתמש במילים בוטות, באלימות ובפיקציה, ועם זאת נוגעים בכל שכבות האנשים: מבת הכומר ועד האיכר. בתקופה שהספר נפתח בה, תחילת שנות ה-60, מוסיקת פולק כבר לא מעניינת אפאחד באמריקה. דילן, שיהיה תוך שנים ספורות משיח הפולק החדש, הוא גיבור המכיל מטען סיפורים פנימיים שלמד מהאזנה לפולק. ליכולת של דילן ללמוד דברים תהיה השפעה מכרעת על העתיד שלו.

דילן מצליח להעביר הרבה "אמריקנה" בכתיבה שלו. להכל יש שמות: לפנסי המכוניות, למיתר הגיטרה, למועדונים ולרחובות, ובעיקר לאנשים שהוא פוגש לאורך העלילה. רבים מהם שמות מוכרים מתעשיית המוסיקה, חלקם מוכרים מאד ועל כולם יש לו דעה. הקוראים שיחפשו אנקדוטות חדשות כדי להוסיף לערך המיתולוגי של אותם שמות, ובעיקר לאגדות על דילן עצמו, עלולים מעט להתאכזב, מאחר שדילן ממוקד בתמונה גדולה יותר של סיפורו ופחות בסיפורים הקטנים. אף על פי כן, מפעם לפעם מציץ פרט טריוויה קטן שמעלה חיוך כמו מקור השם צימרמן או מה הניע את דילן לבקר בכותל המערבי.

התמונה הגדולה
ומה היא התמונה הגדולה? אם סקורסזה קרא לסרט התיעודי - והארוך מידי שלו - על דילן "אין כיוון הביתה" (No direction home, 2005) הרי שהדגש מאחורי "כרוניקות" הוא דווקא הכיוון, והאופן בו דילן הצעיר היה חד וממוקד. דילן היה ממוקד מבפנים ואמיתי לעצמו, ואת זה הספר מצליח להעביר באופן מרשים.

דילן מגיע אל האוטוביוגרפיה ביתרון יחסי על פני האחרים המנסים לפענח אותו (בריאן פרי, שראוי בעצמו לאוטוביוגרפיה, הוציא השנה אלבום קאברים לשירי דילן בשם "Dylanesque"; טוד היינס עובד בהוליווד על סרט עלילתי על חייו של דילן). בניגוד אליהם, המביטים עליו מבחוץ, הוא יכול להתחיל מבפנים. זאת אולי לא חוכמה גדולה, אבל הספר מצליח להפתיע ברמת העומק והפרטים שאליהם הוא יורד, ואפילו מצליח לענות על כמה שאלות שעלו בסרט של סקורסזה, וביניהם על הטענה לפיה הוא מכר את נשמתו לשטן. זו אינה טענה מיסטית, אלא חלק ממסורת אמריקאית רבת שנים. מסורת שדילן הצליח להגיע אליה באמצעות אותו מיקוד פנימי ואוטודידקטיות אשר אותה הוא מחבר יפה עם שורשי התרבות, דוגמת ספרות, שירה, מלחמת האזרחים והעומק הרב שהגיע אליו בלימוד מוסיקת פולק. המהלך הזה נותן פרספקטיבה רחבה לכישרון ולידע הרב שלו ולמושא הכתיבה שלו – אמריקה וטבע האדם.

עם זאת, הוא חוטא מידי פעם במיסטיקה, בעיקר כשהוא בוחר לחלק לדרך שעבר ולכשרון שלו שמות תואר. אלו משאירים אותך עם טעם חמוץ ומזכירים לך את החולשות של הביוגרפיה: אתה יודע איך זה יגמר ולכן יהיה קשה לסיפור להפתיע אותך. למעשה, הקטעים המוצלחים של הספר הם אלה שמשכיחים ממך מה את שידוע לך מבעוד מועד. אחד הדברים שמקלים על המלאכה הזו היא שרובו עוסק בשנים לא מוכרות בחייו, מעט לפני שהפך לאייקון.

הספר נפתח לאט. כאמור, לכל דבר יש שם ודילן לא פוסח על כלום ומתקדם בצעדים קטנים. קול המספר שלו מזכיר את הקאוובוי המספר מ"ביג לבובסקי" (האחים כהן, כמו דילן, מגיעים ממינסוטה ומרבים להשתמש בשירים שלו בסרטיהם. הגיטסריסט השחור ב"אחי, איפה אתה?" מתואר כמי שמחכר את נשמתו לשטן), ודילן הצעיר הוא מעין קאוובוי שהגיע אל העיר.

מכל תיאור עולה כפור, עוני וזרמים תת-קרקעיים של אלימות וניכור, כפי שהם עולים מסגנון הכתיבה הקשוח של אנני פרו שהועתק מהחווה לעיר הגדולה (פררו כתבה את קובץ הסיפורים "סיפורי וייומינג" ובו "הר ברובק").

דילן מעיד על עצמו שהשתדל להיות מנומס כלפי אנשים ומצד שני שהוא לא ממש שם זין על אפאחד, חוץ מעל מוסיקת פולק, הקלטת אלבום ומציאת הזהות שלו בתוך העולם החדש הזה. עולם שונה מאד מהמקום ממנו הגיע. אחת הטענות שלו בקשר לפולק היא שכאשר אתה אמיתי מבפנים, יש בידך את הכוח לשכנע בקיומה של מציאות אחרת, גם אם היא רק פרי הדימיון שלך. יכול להיות שזאת התשובה שלו לטענות שעולות כנגדו מידי פעם, גם על גניבות ספרותיות, בעקבות התקליט האחרון והמשובח שלו "זמנים מודרנים" (2006). שאילת שורות, ובכלל זה שימוש בשירים של אחרים, הינה דבר מקובל לחלוטין בעולם ובמרחבים המוסיקלים שבהם הספר מתמקד.

התרגום של ירון פריד מצוין למעט שימוש בפועל אחד שדילן חוזר עליו להביע התלהבות ומתורגם כ"בטירוף". זהו סלנג ישן מסביבות שנות ה-90, תקופה שהספר לא עוסק בה כלל. לאורך הספר פרושות הבהרות למונחים שונים, רובם מוסיקליים, שבהחלט מוסיפים לקריאה. ההחלטה להבהיר אינה פשוטה מאחר שהעולם של דילן מורכב מכל-כך הרבה פרטים שהבחירה איזה מהם לפרש ואיזה להשאיר בחוץ, לא נראית פשוטה.

עד סוף "כרוניקות" לא תהיה קפיצה גדולה - כזו שמתרחשת למשל בסרטי ביוגרפיה, בה הגיבור שר את השיר שהכי מזוהה איתו ובין לילה נהיה מפורסם – אבל יהיה הרבה טיזינג. כפי הנראה, דילן שומר את זה לחלק ב'.

בחציו השני של הספר, הפיוטי יותר והפחות כרונולוגי, דילן מתמקד בסיפור התהליך המפרך של הקלטת אלבום מאוחר יותר בסוף שנות ה-80 (Oh, Mercy, 1989). אחרי הכל, אי אפשר לצפות מאוטוביוגרפיה של אמן גדול לפסוח על הקלטה של לפחות אלבום אחד.

הבחירה שלו דווקא באלבום הזה ולא נגיד ב-"Highway 61 Revisited" מ-1965 המוכר יותר, היא כי הכל התרחש בניו-אורלינס ודילן משתמש בזה להוסיף למימד האפל של הספר:
"בניו אורלנס כמעט אפשר לראות ממדים אחרים. כאן יש רק יום אחד כל פעם, ואז הלילה ואחר כך מחר שוב יהיה היום. מלנכוליה כרונית נתלית מהעצים. אף פעם לא מתעייפים ממנה. אחרי כמה זמן אתה מתחיל להרגיש כמו רוח רפאים מאחד הקברים, כאילו אתה במוזיאון שעווה מתחת לענני הארגמן. אימפריית הרוחות" (עמ' 148).

יתכן ולאיזכור של ניו אורלינס ישנו כוח נוסף שמתחבר יותר לתחושות באמריקה של אחרי הוריקן "קתרינה", אף על פי שהספר יצא באמריקה כבר ב-2004. מעבר לכך, אין כמעט אזכורים פוליטים גדולים של התקופה (הפחד מהפצצה האטומית או "וודסטוק" מוזכרים על הדרך). מה שכן אנחנו למדים, הוא את התיעוב המוחלט של דילן מהדימוי שנוצר לו בתור הקול-מנהיג של דור הסיקסטיז. ועל זה כנראה יורחב כשיצא "כרוניקות - חלק ב'". יהיה מעניין.

בוב דילן / כרוניקות חלק 1. מאנגלית: ירון פריד. עריכת תרגום: אורי משגב. הוצאת מודן. 235 עמודים.