הסיפור האמיתי הוא לא פואד בן אליעזר, אלא כל אלה שהגנו עליו

לפני עשר שנים פרסמנו, עפר שלח ואני, ספר שנקרא "בומרנג" ועסק באינתיפאדה השנייה. פואד בן אליעזר היה שחקן בולט בשנת האינתיפאדה הסוערת ביותר, הוא היה שר בטחון בזמן "חומת מגן", "דרך נחושה", המצור על ערפאת, הפיגועים הכי גדולים. יחסיי עם פואד היו צולעים, והאמון שלי במה שהוא אומר קרוב לאפס. עפר הלך אליו לבד.

סיכמנו שבין השאר הוא ינסה להבין ממנו מה הראיות החשאיות שהיו לישראל נגד ערפאת. די מוקדם באינתיפאדה טענו לפתע דוברים ישראליים בכירים שערפאת יזם את האינתיפאדה, תכנן אותה וביצע. בוגי יעלון אמר את זה כסגן רמטכ"ל ולאחר מכן, כרמטכ"ל. שאול מופז אמר את זה כרמטכ"ל ולאחר מכן כשר ביטחון. מעולם לא הוצגו ראיות. רוב ראשי הקהילה המודיעינית (יובל דיסקין, אפרים לביא, עמוס מלכא), לעומת זאת, כפרו בטענה הזאת מכל וכול. הם אמרו שערפאת בהחלט נגרר אחרי הרחוב, לעתים ניסה לעצור, לעתים סיפק רוח גבית (כמו בשחרור מחבלים של החמאס מהכלא הפלסטיני), אבל ממש לא יזם ולא תכנן ולא נעליים.

תבוא לבד, תבוא לבד

עפר שב מהפגישה הראשונה עם שלל סיפורים מרתקים. את הראיות החשאיות פואד לא סיפק. הוא הבטיח לבדוק ולחזור לעפר. שלח הלך לעוד פגישה איתו לבד. פואד עוד לא הספיק לסיים את הבדיקה, הוא בודק וחוזר. לפגישה השלישית הלכתי עם שלח. "נו, פואד, ביררת מה היה לנו על ערפאת?".

אה, כן, יש לי תשובה בשבילכם, אמר שר הבטחון לשעבר. הוא התחיל לחפש עם הידיים בשלל הכיסים שלו. בסוף, הוא שלף פתק מקומט מכיס החולצה וקרא את הכמה מילים שעליו בקפידה. דיברתי עם זה וזה (האיש עדיין בתפקיד רגיש אז נשמור עליו), אמר הפואד, והוא אמר שהיו לנו הוכחות.

כשיצאנו פואד נפרד לשלום. "עפר", הוא אמר "תבוא עוד פעם, אבל עשה טובה - תבוא לבד, תבוא לבד". בצחוק, רק בצחוק.

למיטב זכרוני, לא נפגשתי מאז בארבע עיניים עם פואד. כשהוא רץ לנשיאות, הגיעה פנייה מטעמו. בוא ניפגש. סירבתי בנימוס. ב"המקור" התגלגל לא פעם הרעיון ללוות דוקומנטרית את פואד. אולי לעשות איתו ראיון "בדרכים". בכל זאת, הפואד תמיד בתפקידי השפעה, דמות צבעונית, לשון משוחררת, יהיו קטעים ואולי גם קצת כותרות.

לא הסכמתי. אם אני נמצא בזה, אצטרך להגיד לצופים את האמת עליו והאמת היא שהוא שקרן פתולוגי ועל הדרך, הוא גם מושחת לגמרי. אני לא יכול לבסס לצופים את הטענה על שחיתות, אז אני לא יכול להגיד את זה, אבל אני גם לא מוכן להשתתף במופע של פואד, לצחוק איתו, להקשיב לו ולשדר כאילו כלום.

ככל שאני גאה בסיפורים הללו, גם ידיי לא נקיות בסיפור של בן אליעזר. אני מסקר אותו משנת 1994, שידרתי המון ידיעות, שהציבו סימני שאלה על ניקיון כפיו הפוליטי, אבל לא הצלחתי להרים תחקיר משמעותי אחד על כסף שלקח לכיס.

מיליון פעם הראיתי כמה הדברים שהוא אומר לא מחוברים למציאות. לא מזמן קראתי מה הוא סיפר לנו באותן שיחות לקראת "בומרנג". אחלה סיפורים. באמת אחלה סיפורים, רק שהקשר שלהם למציאות רופף עד בלתי קיים. בחלק מהמקרים, זה אפילו לא נעשה לשם האדרה עצמית, מה שמעלה אצלי את החשד שהאיש באמת כבר לא יודע מה אמת ומה שקר.

אגב, כל הדברים שאמרתי עליו כל השנים מעולם לא פגעו ביחס שלו כלפיי. כל אימת שהיה רואה אותי בכנסת, הוא היה מדבר בחמימות, מספר סיפורים, צ'אפחות, כל הקוקטייל הפואדי המוכר, מה שרק חיזק אצלי את המחשבה, שמה שאני אמרתי עוד לא דגדג את האמת לגביו.

בתחקיר לקראת הכתבה של איתי רום וברוכי קרא, הערב ב"המקור" על פואד, שמענו לא מעט - 'עזבו, אני לא רוצה לדבר עליו במצבו. הוא גויה פוליטית וגם לא בריא. מה הטעם לדבר עליו'?

הנה הטעם: הסיפור הגדול הוא לא פואד. הסיפור האמיתי הוא קהילה פוליטית ותקשורתית שלמה שידעה בדיוק מי האיש, אבל זה היה נוח לה, אז אף אחד לא עשה דבר. אחרי שהוא נחשף, אף אחד לא רוצה לדבר לא כי אין טעם, אלא כי הוא ייאלץ להודות שחשד, שידע, ששמע, איך אפשר אחרת.

מה יגיד בוז'י?

מה, למשל, יכול להגיד מנהיג מפלגת העבודה, יצחק בוז'י הרצוג? הוא הרי הכיר מקרוב את הפגישה בה ראש הממשלה, אהוד ברק, הוזהר ב-1999 לא למנות את פואד לשר לבטחון פנים. הרצוג היה שם, כמזכיר ממשלה. הוא ידע שברק אכן נסוג בו, בגלל האזהרה הזאת.

בוז'י הכיר סיפורים רבים על הדרך בה פואד מתנהל בפריימריס של מפלגת העבודה, במשרדים הממשלתיים בהם הוא מכהן, הוא מכיר לעומק את ראש לשכתו, איילת אזולאי ובוודאי מכיר את דוח מבקר המדינה על המינויים בחברת חשמל, שרק בדרך נס (ואולי עוד סיבות נסתרות) לא הפך לתיק פלילי כמו שעשו לצחי הנגבי על המינויים במשרד לאיכות הסביבה. איך אחרי כל זה הרצוג יכול היה באמת לתמוך במועמדותו של פואד לנשיא? ולגייס את הסיעה? נכון, זה היה מאוד קשה פוליטית להגיד לפואד 'לא'. זה היה מסכסך אותו עם מחנה פואד הגדול, אבל זה לא מה שמנהיג אמור לעשות? זה מה ששלי יחימוביץ', למשל, עשתה.

אלה לא רק בוז'י וחברי סיעת העבודה. ראשי ממשלה ידעו ושרים בכירים ידעו ועיתונאים ידעו ובאמת, במקרה שלו כמעט כולם ידעו וכמעט כולם שתקו. הם לא שתקו כי הם שוחדו וחשוב להסביר מה זה 'ידעו': לרובנו לא היו ביד ראיות מוצקות לקבלת שוחד ולא ידענו דבר על 400 אלף הדולר שנניקשווילי 'הילווה' לפואד, אבל כולנו היכרנו את הסיפורים ואת דוח המבקר ולא עשינו עם זה מספיק. כי פואד תמיד היה נחמד ופואד גם אף פעם לא היה איום גדול מדי, כמו הירשזון לפני שהפך לשר אוצר. אם פואד לא היה רץ לנשיאות, עד היום הוא היה הרי מסתובב באולפני טלוויזיה, משיא עצות ומחלק ציונים. למרבה המזל, זה נחשף ברגע האחרון ואחרי התמהמהות בלתי הגיונית של רשויות אכיפת החוק.

כשהפרשה נחשפה, שידרתי שהמידע על העברת הכספים מנניקשווילי לפואד שכב ברשויות אכיפת החוק כשנה וחצי. התחקיר היום יגלה שהיו בידי המשטרה והפרקליטות שיחות מאוד בעייתיות בין אותה איילת אזולאי, האלטר-אגו של פואד, לאיש העסקים ג'קי בן זקן, כבר ב-2010.

למה אף אחד לא פתח חקירה אז? למה שיפתחו? פואד הוא הרי חבר של כולם, וב-2010 מני מזוז כבר לא שם, והרוח שנושבת מסלאח-א-דין היא "באמש'כם, אל תסבכו אותנו בעוד פרשיות הון שלטון".