טור מיוחד: "אני חמקתי מלהפוך לכותרת בחדשות"

בכל פעם מחדש שאכתוב תעלה בי התקווה כי השינוי מגיע, כי סוף סוף יש לכם נשים יקרות וילדיהם על מי להישען ומצאו עבורכם תוכנית הגנה ראויה מהאלימות היום יומית שאתן חוות מהאיש שהבטיח פעם להגן, לאהוב, לכבד. בכל פעם שאזכר תבער בי האש והלב ישבר לרסיסים ויעלו אין ספור רעיונות, איך בכל זאת ניתן למגר את הטרור האישי שחוות נשים - שנראות בדיוק כמוני וכמוך, יפות, מטופחות, אינטליגנטיות ולא מעט בעלות מעמד תעסוקתי מכובד, מגדלות ילדים לתפארת ומנהלות משק בית שלא מבייש אף אחת. פשוט נשים "שלא נראות".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

אנחנו לא עוף מוזר, ותאמינו או לא גם לא מזמנות את האלימות כמו שהוא טוען ובטח לא חולמות למות באלימות קשה לנגד עיני ילדינו. זה מצחיק ועצוב גם יחד, משום שהשאלה הראשונה שתמיד עולה כשאני מספרת את הפרומו של סיפור חיי היא "למה נשארת איתו", "את לא נורמאלית", "אני באותה שניה שהרים יד לראשונה הייתי הולכת". אז זהו, שאני רוצה לחדש או חלילה להעיר (ולהאיר) למציאות שנת 2017 מדינת ישראל.

אז כן, אני מאוד נורמאלית וכנראה אחת הבודדות שהצליחה לחמוק מרצח אכזרי בשניות האחרונות, לשמחתי חמקתי מלהיות כותרת במהדורה המרכזית. לכן כרגע אני יושבת וכותבת, לאחר שבוע אכזרי בו נרצחו נשים יקרות שלצערי אני משוכנעת כי במהלך השבוע כבר ישכחו את שמותיהן, ויסתכלו על ילדיהן שנותרו ללא העוגן האחרון שאחזו בו "כילדים של זה שרצח את אשתו, מסכנים!", ואני משוכנעת שכרגע ימצאו להם משאבים, ואפילו יעטפו אותם בתקופה הקרובה.

ומפה אני חייבת תשובה לשאלת השאלות, מדוע נשארתי? לא זכינו במשפחה תומכת, או חלילה יכולת כלכלית לשרוד שבריר של דקה עם הראש מעל המים. אפילו חברים אין לנו כי אסור לנו, כך שאין לנו מקום מבטחים שאליו נוכל לברוח. לא חלמנו על כתף, חיבוק, מילה טובה ועידוד כי "יהיו ימים טובים יותר, והכל יהיה בסדר".

"צריך לפעול כאן ועכשיו, תתנו לנו סיכוי לחיים"

ביום שקיבלתי אומץ והחלטתי לפנות לרשויות הייתי בטוחה שעשיתי את הצעד החכם ביותר וסוף סוף אצא לחופשי, התבדיתי והבנתי כי לחופשי לא אוכל לצאת, והאלטרנטיבה היחידה שיכולים להעניק לי בתמורה לאומץ שקיבלתי והעזתי לדווח זה מקלט לנשים מוכות. הבנתי כי מפה אנו מתחילים לשלם מחיר ונענשים בשנית, בעקירת הילדים ממסגרותיהם, מהמקום המוכר והבטוח. הבנתי כי אצטרך לעזוב את מקום עבודתי, מקור הפרנסה היחידי שהעניק לי מעט שפיות, הבנתי שאצטרך להיות סגורה 24/7 וללכת אל הלא נודע.

אז ויתרתי ושוב נשארתי. התייאשתי בכל פעם מחדש והפעם כי באחת מתלונותיי במשטרה קצין אלב"מ שאל אותי "מה את מצפה שנציב שוטר מתחת לביתך?". אני משוכנעת במאות האחוזים כי התשובה של כולנו מדוע לא קמנו ועזבנו כולה מתחילה ומסתיימת באוזלת היד של מדינת ישראל "שמפגרת בחומר", שלא מעיזה לעטוף אותנו ולהעניק לנו חוף מבטחים, שמובילה נשים רבות לאט לאט אבל בטוח אל מותן.

תעצרו לרגע, הפתרון היחידי הוא לא מקלט, אף אחת לא צריכה לשלם את המחיר בשנית. אנחנו מדינת ישראל, מדינה עם משאבים, מדינה מתקדמת להפליא באין ספור תחומים, והצלחות. תתעוררו לרגע, אנחנו מפקירים את חייהן של נשים שרק רוצות לחיות. בתור אחת שיודעת, יש תכניות הגנה מופלאות שהיו מונעות את כל הקורבנות מהיום שהתכנית יושבת על שולחן הכנסת ועד כה, ורק מחכות שמישהו ירים את הכפפה.

אנחנו נפרדים בצער ויגון רב מעוד קורבן ועוד קורבן, ויוצרים מעגל של יתומים עם סיכויים קלושים להמשיך הלאה. מה הסיכויים שלהם להמשיך? כמה משאבים נצטרך כדי לשקם את הילדים שהמדינה העניקה להם את היתמות? בואו נעצור לרגע, צריך לפעול כאן ועכשיו. בבקשה מדינת ישראל תצילו את "האמא של", תתנו לנו סיכוי לחיים. לא עוד קורבנות אלימות במשפחה.