"מכאן אף פעם לא יזיזו אותנו": שורדי השואה עוברים עוד מלחמה
הם ראו כבר הכל. שרדו את זוועות השואה, ועברו כאן בישראל עשרות מבצעים ומלחמות, אבל שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, ולאחר שתי מערכות מול איראן - נדמה שהקשיים שהם עברו ועוברים הגיעו לשיא חדש. "מה שנותן לי כוח זה הרצון לראות את הארץ שלי פורחת שוב"
הם שרדו את השואה. את המחנות, העינויים, הקור והרעב. הם איבדו את המשפחות ואת הקהילות שלהם - אבל מצאו את הכוח להמשיך להילחם, לעלות לארץ ישראל ולהקים כאן משפחה. הם לא חשבו שלעת זיקנה הם יראו את המדינה שהם כל כך אוהבים מתמודדת עם מלחמות קשות בכמה חזיתות, אבל גם כיום הם ממשיכים להיאחז בתקווה - שיהיה פה טוב יותר.
שורד השואה עזריאל ציפרברשט, יליד בלגיה בן 97, הסתתר במהלך מלחמת העולם השנייה במשך יותר מארבע שנים עם אחותו הקטנה מתחת לאדמה, במרתף ביתה של משפחה נוצרית שהחביאה אותם. אנחנו פוגשים אותו במציאות של אזעקות בלתי פוסקות, ימים אחדים לפני הפסקת האש עם איראן. "פחד כבר אין לי", הוא אומר, "אני חי בתקווה שלי לא יקרה כלום".
"אין ממ"ד פה וגם לא מקלט", הוא מספר, "המקלט הכי קרוב זה 150 מטר לפחות, ואני לא יורד למקלט כי יהיו לי בעיות אח"כ לעלות ממנו. האופטימיות מחזיקה אותי, לא לפחד ולהאמין שהכל יהיה בסדר".
את מוריס גליק, יליד בלגיה בן 87, אנחנו פוגשים בביתו במושב יעד בגליל התחתון, בשעה שיישובי הצפון עדיין תחת אש. "יש פה לא מעט התרעות", הוא אומר, "מקווה שהמלחמה הזו תיגמר לגמרי, התקווה מחזיקה אותנו בחיים".
אסתר גרטי, ילידת בולגריה בת 91, גרה במרכז הארץ, וגם לה אין מרחב מוגן נגיש. בימי המלחמה עם איראן היא נאלצה להסתפק ביציאה לחדר המדרגות, כשהיא לבד לגמרי. "להיות בגילי במלחמה זה קשה מאוד", היא אומרת, "אני לא יכולה לגשת למקלט מפני שהוא שתי קומות מתחתיי, אז אני יושבת בכסא במדרגות בזמן האזעקה. בשואה לא פחדתי, אבל היום? זה מפחיד מאוד. מה שנותן לי כוח זה הרצון לראות את הארץ שלי פורחת מחדש".
חיים רוזנבאום, בן 95, הועבר בילדותו יחד עם אימו החורגת למחנה עבודה ברומניה. "היום אתה יודע שאתה חי במדינה שלך, זה נותן לך הרגשה שאתה בבית ממש, אין לך מה לפחד", הוא אומר, "הדרגות ממלחמת יום העצמאות מזכירות לי מה יכולתי לעשות ועשיתי בשביל שתהיה לנו מדינה. הצבא שלנו חזק, מכאן אף פעם לא יזיזו או יוציאו אותנו".
ציפורה סיבלוביץ', ילידת הונגריה בת 99, מספרת: "למרות הכל אני מרגישה חזקה בנפשי, שאפשר, ונתגבר. הייתי בת 17 כשהנאצים גירשו את היהודים מבתיהם, מילאו משאיות עד 0 מקום לנסיעה של 3 ימים ולילות, ונחתנו באושוויץ. כשאני רואה מה שקורה פה ומה עם ישראל עובר אני עושה השוואה - האם זה ייתכן ששוב טובחים בנו? אני לא נביאה - אבל משהו בלב אומר לי שיום אחד ננצח".
115 שורדי שואה פונו מבתיהם בעקבות מלחמת "שאגת הארי", ובתיהם של למעלה מ-50 ניצולים נפגעו ממתקפות הטילים. הקושי שאיתו התמודדו עכשיו שורדי השואה, בזמן המלחמה עם איראן, לא מסתכם ביציאה למרחבים המוגנים. המתיחות הביטחונית והאזעקות הבלתי פוסקות, הציפו אצל שורדים ושורדות רבים פחד, טראומות וזיכרונות ישנים. אבל ההתמודדות שהיא אולי הקשה ביותר בעבורם היא לראות את הדור הצעיר, ובו גם ילדיהם ונכדיהם, אותו דור שהם נלחמו כדי שיחיה בביטחון, ממשיך להילחם עד היום - בלי שום מציאות ביטחונית שקטה באופק.
אבל למרות הקושי והמורכבות של התקופה האחרונה, דווקא הם, שחוו את הזוועות של מלחמת העולם השנייה, מתעקשים להמשיך ולפזר אופטימיות ואמונה - שיבואו ימים טובים יותר.