סרן עומר נאוטרה הובא למנוחות: "זינקתם לקרב בלי לחשוב פעמיים"

בבית העלמין הצבאי בקריית שאול הובא היום (שישי) למנוחות סרן עומר נאוטרה, בן 21 במותו, שנפל בקרב ב-7 באוקטובר והושב השבוע לקבר ישראל אחרי יותר משנתיים שהוחזק בשבי בעזה. משפחת נאוטרה ומטה משפחות החטופים הזמינו את הציבור להצטרך למסע ההלוויה שיצא מרעננה, עם דגלי ישראל. להלוויה הגיעו אדמירל בראד קופר, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום), וכן שורדי השבי דורון שטיינברכר, עידן אלכנסדר - ונמרוד כהן, שלחם בטנק לצד נאוטרה בבוקר השבת השחורה, ושוחרר לפני כחודש בחיים מהשבי.

נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לסרן נאוטרה: "הנני עומד כאן, בהכרת תודה עמוקה של עם שלם, של מדינה שלמה - בכדי להיפרד ממך - גיבור ישראל סרן עומר מקסים נאוטרה. כשאנחנו מלווים אותך, סוף-סוף, למנוחת עולמים. אמנם רובנו כאן לא זכינו להכיר אותך באופן אישי, ובכל זאת - אנחנו, כולנו, והעם כולו - מרגישים שאתה חלק בלתי נפרד מחיינו. חלק בלתי נפרד - כי בחרת בנו, כשעלית לבד, כשהתגייסת, כשנלחמת. חלק מחיינו - כי הגנת עלינו בגופך ובכל מאודך, כי הפכת שם דבר בעולם כולו לגבורה כבן עמינו, כי זכינו ללמוד עליך כל כך הרבה מהוריך רונן ואורנה, וממשפחתך המופלאה".

"למדנו על האישיות המרשימה, הנחושה שלך; על הציונות המפעמת ותחושת השליחות שגרמו לך להתגייס במסגרת גרעין צבר, ולהפוך לקצין לוחם בצה"ל; על אהבת העם ועל אהבת האדם שבך. כל כך הרבה חיכינו להעניק לך מנוחה נכונה, שלמה ואמיתית. להעניק לכם, משפחת נאוטרה האהובה כל כך - מעט מזור; מקום לפקוד, לבכות, ולהתייחד עם עומר, אחרי למעלה משנתיים של חרדה, של געגוע ושל כאב. וכעת, יש סגירת מעגל מסוימת, מרגשת וכואבת כל כך".

"עומר היקר והאהוב, בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, יחד עם פקודיך עוז דניאל ז"ל שליווינו אתמול לקבר ישראל ושקד דהן ז"ל, ויבדל לחיים ארוכים - נמרוד כהן, שברוך השם שב אלינו מן התופת ונמצא פה איתנו - זינקתם לקרב בלי לחשוב פעמיים, ודהרתם בין נירים לניר עוז, להגן בגופכם וברוחכם על תושבי מערב הנגב. לחמתם בכל הכוח, באומץ בלתי נתפס, מול אויב חסר רחמים, חסר חמלה, חסר גבולות - כפי שהעידו הסרטונים שצילמו המרצחים האכזריים. ידעתם שאתם מסכנים את נפשכם, ועשיתם הכל, כדי להכות ברוע, להגן ולשמור ככל יכולתכם על האור, שלא, חלילה, יכבה. צוות נאוטרה עיכב בקרב גבורה המוני מחבלים בגזרה ובכך סיכל את תוכניתם לנוע לפנים הארץ ולהחריב הכל.

"עשיתם את כל זאת, עומר יקר - כי שמעתם, מבעד לאזעקות והקריאות בקשר, קול פנימי עמוק - קול של אמת, קול של שליחות - קורא לכם בשמכם, להדוף את כוחות הרשע, להציל חיים, לשמור על הבית, על המדינה, עלינו. הקול הזה הדהד בטנק; הקול הזה חיזק את רוחכם וידיכם בקרב הקשה ההוא; והקול הזה עטף אתכם, כשהטנק שלכם נפגע. קול של הכרה ברורה, שלמה, שזו מלחמה, שזה קרב לחיים ולמוות - להצלת המדינה. קול של גודל השעה, של צדקת הדרך, של מילה אחת: "הנני!". הקול הזה הוא זה שקרא לך עומר לעלות ולהתגייס לצה"ל כחייל בודד בגרעין צבר - מיזם שמביא אלינו את הטובים שבטובים. אשרי העם שככה לו. אשרי המדינה שאלה הם בניה ובנותיה השבים אליה בשיבת ציון ממרחקים".

רונן, אביו של עומר, ספד לו מעל קברו: "עומר שלי, אחרי יותר משנתיים - המסע הבלתי אפשרי שלך הגיע לסופו. 758 ימים של תקווה, כאב, תפילה ופחד. והיום, סוף סוף, אתה בבית. בבית שבחרת. בארץ עליה בחרת להגן. עומר, נולדת וגדלת בניו יורק, בתוך אהבה וקהילה. אחרי התלבטויות, התגייסת כחייל בודד, קצין בודד, אבל ממש לא אהבת שהייתי מציג אותך כך, כי לא הרגשת בודד, היית מוקף חברים ומשפחה. מצאת אחים. מצאת דרך. מצאת מטרה".

"וב-7 באוקטובר, כשהעולם התהפך - ברגעים האחרונים הידועים לנו עליך, עומר, מספרים הכל על מי שהיית. בבוקר הנורא, דהרת בראש כוח של שני הטנקים ונמר של גולני אל הגדר. הבנת בבגרות מופלאה, נתת הוראה מוסרית וערכית אבל מנוגדת לתרגולת, פצלת כוחות, הוראה שסכנה אותך אבל הצילה אנשים רבים באזור, התפצלתם וכל אחד נלחם בו-זמנית בלחימה מטורפת נגד עשרות מחבלים. אבל זו הייתה מלחמה על בתים, משפחות, ילדים. ובתוך הקרב הזה - בתוך כאוס שלא דומה לשום דבר שהתכוננתם אליו - הטנק שלך חווה תקלה נדירה, הברקסים נתקעו ומהירות הטנק ירדה לזחילה איטית ואפשרה למחבלים הארורים לנטרל את הטנק ולפגוע בנהג שלך שקד דהן שנהרג במקום. כמה אהבת את הצוות שלך וכמה הם סמכו עליך ואהבו אותך".

"כשהטנק התמלא עשן רעיל והצוות נחנק - נתת את ההוראה שהצילה את הצוות שלך: 'לנשום מהפתחים של מערכת האוורור'. זו הייתה מחשבה צלולה בתוך גיהנום. זו הייתה הובלה. זו הייתה אחריות על החיים של אחרים - גם כששלך בסכנה. ואתה ממשיך לקרוא לחילוץ, בקשר, לעזרה שלא הגיעה. ועוז דניאל שטיפחת לפיקוד, יצא מהטנק על רגליו באומץ ונלחם עם המחבלים שרצחו אותו. ונמרוד כהן נלקח בשבי וחזר למשפחתו מהסיוט הנורא רק לפני פחות מחודש ואנחנו כל כך שמחים לראותו. ואתה ילד שלי, הוצאת על גבך, מעולף, מעורפל ונלקחת כחטוף עם נמרוד ועוז. ואני מתנחם שלא סבלת, לא הושפלת, לא ידעת".

עוד אמר האב השכול: "עומר שלי, היית רק בן 21, אבל ברגעים כאלה רואים לא גיל - רואים נשמה. אנחנו יודעים - עד נשימתך האחרונה חשבת על אחרים. על הצוות, על חבריך, על עם ישראל. מאז אותו יום - העולם הישן שלנו נעצר, התהפך. הפכנו שבורים, מחפשים, נאחזים בזיכרון שלך, בחיוך שלך, בקול שלך. היום, סוף סוף, יש לנו מקום להתייחד איתך. מקום לדבר אליך. מקום לאהוב אותך גם כשאתה כבר לא כאן. עומר, אתה היית אור. הצחקת, עודדת, חיברת בין אנשים. היית גשר חי בין ישראל ליהדות ארה״ב, בך היה משהו נדיר: לב אמריקאי פתוח, ונשמה ישראלית נחושה".

"אני נפרד ממך היום, אבל אתה איתי כל הזמן. בדרך שבה הובלת אותנו בשנתיים האחרונות ולימדת אותנו להיות טובים יותר, אוהבים יותר, מאוחדים יותר. אני מבטיח לך, עומר, שלא נפסיק עד שכל אחד מהחטופים יחזור הביתה. עד שכל משפחת חטופים תזכה לסגירת המעגל ותוכל לזכות בנחמה הקטנה שבידיעה. עומר שלי, תודה שהיית שלנו. 22 שנים פחות שבוע, שהספקת וסחטת חיים פי 3 מגילך, תודה שהיית אור. תודה שהיית גיבור - לא בגלל שנהרגת במלחמה, אלא בגלל הדרך שבה חיית. תנוח, בני האהוב, בארץ שבחרת, בבית שבחרת, עם העם שלך. אבא פה לידך".

אורנה, אימו של עומר, ספדה לו: "עומר שלי, ילד שלי. הילד המושלם והשלם. כמו שנלקחת - כך החזירו אותך אלינו. הרכב שעט איתך חזרה הביתה, והם זיהו אותך מיד. מלאך שלי. 'ההורים שלי יעשו הכול בשבילי', אמרת לחברים על חוף הים, יומיים לפני שנלקחת מאתנו. וצדקת. והמשפט הזה הפך למצפן שלנו, בשנתיים של מאבק - להחזיר אותך הביתה. ועכשיו סוף סוף חזרת. אבל עומר אהוב שלי, אתה כל כך כל כך הרבה יותר מזה… ואנחנו כולנו נשארנו עם החלל העצום שבין מי שהיית לנו ולעולם בחייך, ומה שעוד היית אמור להיות. ועם השליחות – למלא את הפער הזה באור ובטוב שאתה".

"אתה היית כותב את הדברים אחרת, אני יודעת", הוסיפה, "מסור וחד על הדרך שלך עד הנקודה הכואבת הזו. אמא אני לא מהמודאגים. גם לא היית מהמתלוננים. אתה מהמסתכלים קדימה. מהאופטימיים. מאלה שמלאי אהבה חיבור חיבוק ואהבת ישראל. מתפללת, אהוב ליבי, לכוחות - ושנהיה באמת, באמת ראויים".

אורנה ורונן נאוטרה, הוריו של עומר, מסרו הצהרה אחרי השבתו לקבר ישראל ואמרו: "היום עומר סופסוף בבית. הלילה הארוך שלנו נגמר, אבל הכאב לא ייעלם. הלב מרוסק, אבל יש הקלה. אנחנו יכולים סופסוף להביא את עומר למנוחתו האחרונה בארץ שאהב והגן עליה".

"עומר היה מנהיג", סיפרו, "אבל לפני הכול, אדם טוב; אופטימי, רואה את הטוב, לא מתלונן לעולם - תמיד זה שמרים, שמעודד, שמוצא את הדרך להקל על מי שסביבו. חברים ידעו שאפשר לפנות אליו בכל דבר. הוא תמיד היה שם, מלא חיים, עם חיוך, עם צחוק קטן, עם מילה טובה. עם חוש הומור טבעי ושובבות עדינה שכבשו כל מקום שאליו הגיע. תמיד ידע להצחיק בלי מאמץ, להפיג מתח, להפוך רגע רגיל לרגע של אור. גם כשהיה חוזר מהשטח עייף וחסר שינה - הוא תמיד בחר להיות עם אנשים. והוא אהב חתולים. תמיד היה אפשר למצוא אחד נח עליו, בבסיס או בקיבוץ, כאילו גם הם הרגישו את הלב הטוב שבו. זה היה עומר - חם, מצחיק, נוכח, אמיתי".

עוד אמרו: "עומר לא רק אהב את החיים, הוא האמין בשליחות. הוא ראה את עצמו חלק מגשר בין ישראל ליהדות העולם. הוא הבין שהעם שלנו אחד, בארץ ובתפוצות - ושחוסנה של ישראל תלוי בקשר הזה. הוא עזב חיים נוחים בארה"ב ובחר להיות כאן - לשרת, להגן, לתרום. עד נשימתו האחרונה הוא חשב על אחרים - על חייליו, על חבריו, על עמו. וכמה סמלי שהוא שב הביתה יחד עם חברו לצוות, עוז דניאל ז"ל. מאז אותו יום חיינו במציאות בלתי אפשרית. פחדנו לדעת, ופחדנו לא לדעת. כי בלי ודאות אין ריפוי, ובלי קבר, אין התחלה של אבל. ראינו משפחות אחרות מקבלות את יקיריהן חזרה לקבורה  וראינו את הכאב, אבל גם את ההקלה שבידיעה. הבנו שגם לנו דרוש הרגע הזה - כדי להתחיל ללמוד איך לחיות עם האובדן".

"המאבק שלנו מעולם לא היה רק על עומר, הוא היה על כולנו. על מי שאנחנו כעם. בחייו ובמותו, עומר היה גשר בין ישראל לארה"ב. על השבתו נלחמו יחד חיילי צה"ל האמיצים והממשל האמריקאי. מסעו, מילדות בניו יורק ועד לשדות הקרב בדרום ישראל, הוא סיפור של אומץ, של אמונה ושל אהבת אדם. שובו של עומר מסמל את סופה של המלחמה המשפחתית הארוכה שלנו, אבל זה לא הסוף. אנחנו נמשיך להילחם, באותה בהירות, באותה נחישות, באותו לב פתוח, עד שכל חטוף יחזור הביתה, וכל משפחה תוכל לזכות בנחמה שאנחנו רק מתחילים למצוא".

סרן עומר נאוטרה הושב לצד סמל-ראשון עוז דניאל, שלחם עמו בטנק ב-7 באוקטובר, ואלוף-משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומים באוגדת עזה, הקצין הבכיר ביותר שנחטף על-ידי חמאס. נאוטרה היה מפקד מחלקת טנקים בגדוד 77 של חטיבה 7. הוא נפל בקרב בשבת השחורה לצד פקודיו עוז דניאל ושקד דהן, וגופותיהם נחטפו לעזה. חברם לטנק נמרוד כהן נחטף בחיים, ולפני שלושה שבועות הושב לישראל אחרי ששרד יותר משנתיים בשבי. רק בדצמבר 2024, יותר משנה אחרי שנפל בקרב, קיבלה משפחתו של נאוטרה את הבשורה על מותו.

אתמול הובא למנוחות סמ"ר עוז דניאל בבית העלמין בכפר סבא. בין הנוכחים בהלוויה: נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, ח"כ בני גנץ, אביגדור קהלני - ונמרוד כהן, שלחם לצידו של דניאל ב-7 באוקטובר. אמיר, אביו של עוז, פנה בהלווייה לרמטכ"ל לשעבר הלוי: "מתוך כל רמי הדרג שיושבים כאן, אני בוחר לפנות אליך. אני חושב שאתה אחד האנשים הערכיים, הממלכתיים והמשמעותיים במדינת ישראל. למרות, ואולי בגלל כל המטען שאתה נושא על כתפיך - אתה יודע לקחת אחריות. זה מתבטא בדרך שאתה נוהג ובכל שיחה איתך. אני מאחל לך מעומק ליבי חיים שמחים ביחד עם משפחתך הכישלון נורא והאחריות כבדה - אבל הרצי ושרון הלוי בוחרים בחודשים האחרונים לעבור ממשפחה שכולה למשפחה שכולה, מהלוויה להלוויה, מפצוע לפצוע. בוחרים להיות במקומות הכואבים ביותר עם תחושת אחריות, מצפון ומצפן".

מירב, אימו של עוז, ספדה לו: "כל כך פחדתי מהרגע הזה. עוז שלי, בני האהוב, אחרי שנתיים של ציפייה, של תפילות, של לילות בלי שינה - היום אתה סוף סוף שב הביתה. לא כך קיוויתי לפגוש אותך, לא כך דמיינתי את היום שבו אקבל אותך חזרה. אבל בתוך השבר הזה - יש רגע של נחמה, של נשימה, של הקלה, של ידיעה עמוקה: שסוף סוף אתה כאן, באדמת הארץ שאהבת כל כך, הארץ עליה נשבעת להגן, ובגופך קיימת את השבועה הזאת עד תום. עוזי שלי, במשך שנתיים חיכינו לך. עם שלם בכל העולם חיכה איתנו. עם שצעד איתנו את הדרך הארוכה הזו, שקם איתנו כל בוקר וחשב עליך, שנשא אותך בליבו, בתפילותיו, בשירים, ובדמעות. היום כל העם הזה כאן, עומד לצידך. אומר לך - ברוך שובך הביתה. ואומר לך - תודה".

שלשום הובא למנוחות אלוף-משנה אסף חממי, בן 40 במותו, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, שהיה הקצין הבכיר ביותר שנחטף על-ידי חמאס. בין הנוכחים בהלווית חממי בקריית שאול: שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, ראש שב"כ לשעבר רונן בר, ח"כ בני גנץ וגדי איזנקוט. הרמטכ"ל אייל זמיר ספד לו: "אסף חזר הביתה, אל הארץ שאהב, אל המדינה שעליה שמר, שאליה התמסר בכל ליבו ובכל גופו. נוח בשלום גיבור מלחמה כי הניצחון הושג ואנחנו ממשיכים להלחם כדי להמשיך ולנצח. אני מבטיח לך שהניצחון שהושג מתוך עוצמת הלכידות של צבא העם והעם, ימשיך להעניק לנו את הכוח להמשיך ולבנות, לצמוח וגם להילחם באותה לכידות הכרחית לקיומנו. אנחנו נישא מכאן את הציווי "להיות טובים – להיות חממי", עד הנצח".

במכון לרפואה משפטית באבו כביר זוהתה אתמול גופתו של ג'ושוע לואיטו מולל, בן 21 במותו, סטודנט מטנזניה שנחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ נחל עוז. לואיטו סינדואני מולל, אביו של ג׳ושוע, מסר: "אני מאוד מעריך את מה שמשפחות החטופים ועם ישראל עשו כדי לספר את סיפורו של בני, ג׳ושוע. ועכשיו אני מאוד שמח שהוא שב אלינו. בבקשה תעבירו את תודתי העמוקה, אין לי מה לתת בתמורה אבל אלוהים יברך אתכם. עדיין מחכים לקבל את גופתו של בני ולקבור אותו, תודה רבה לכולכם".

ממטה משפחות החטופים נמסר: "ג'ושוע לואיטו מולל ז״ל מטנזניה. ג'ושוע הגיע לקיבוץ נחל עוז 19 ימים בלבד לפני השבת השחורה, לאחר לימודי אגרונומיה באוניברסיטה. הוא תכנן ללמוד בישראל חקלאות מעשית, ולחזור למולדתו עם ארגז כלים רחב. בבוקר השבעה באוקטובר ג׳ושוע עבד ברפת של הקיבוץ, עם פרוץ המחבלים הוא נרצח ונחטף לעזה. משפחתו מספרת שהיה מנומס, אדיב, חרוץ מאוד, בעל חיוך גדול שלא יורד מהפנים. הוריו וארבעת אחיו גרים בטנזניה".