מירב לשם-גונן: "רומי פחדה שוויתרו עליהם, אך החליטה לחיות"
מירב לשם-גונן הפכה בעל כורחה לפנים של המאבק להשבת החטופים. כעת, אחרי חודשים של מאבק, בתה רומי חזרה הביתה - והיא חזרה עם החלטה לחיות, ולחיות בשמחה. כעת היא מדברת לראשונה ומספרת על החזרה ההדרגתית של בתה לחיים, על המשפט הראשון שאמרה לה - ומבקשת: רומי וכל החטופים ששבים, צריכים לחזור להיות בני אדם פרטיים
שבועיים וחצי חלפו מאז שוחררה רומי גונן משבי חמאס בעזה, 471 ימים אחרי שנחטפה ממסיבת הנובה, והיא כבר הספיקה להשתחרר מבית החולים ולהתחיל בשיקום. במשך יותר משנה שהייתה בשבי עשתה אימה, מירב לשם-גונן, את כל שהייתה יכולה על מנת להביא לשחרורה, והפכה לסמל המאבק להשבת החטופים. הערב (רביעי) היא דיברה לראשונה בריאיון לאודי סגל במהדורה המרכזית, ואמרה כי "התקווה או האמונה שנלחמים עליהם, הידיעה שנלחמים עליהם, זה הדבר הכי חזק, זה מה שמחזיק אותם שם".
על רגעי השבירה של בתה בשבי היא סיפרה כי "לפני כחודשיים פתאום נפל עליה פחד מאוד גדול שהם יישארו לתמיד בעזה, שפשוט יוותרו עליהם. זו חוויה נוראית, כי ראינו את ההמון העזתי צובא על הבנות שחזרו, על ארבל", והוסיפה: "אסור לוותר על אף אדם מעם ישראל, וצריך להילחם עליהם, וזה אחריות של הצד שלנו להילחם על הביטחון של התושבים ביו"ש, לשם משתחררים מחבלים עכשיו. צריך לזכור את זה".
השבוע כבר נסעה רומי לכפר עזה יחד עם אמילי דמארי, "אחות שלה מהשבי" כפי שכינתה אותה בתגובה בפוסט באינסטגרם. "שאלתי אותה אם היא רוצה שאני אבוא איתה והיא אמרה שלא, שזה לא הסיפור שלה, אלא של אמילי - ושהיא מלווה אותה", מספרת לשם-גונן, "סמכתי עליה, היא עברה שנה ושלושה חודשים בלעדיי, שזה אולי אחד הדברים הקשים. אחד המשפטים שהיא אמרה לי כשהיא הגיעה היה 'לא היית שם להחזיק לי את היד'. זה משהו שיילך איתי. אבל אני עכשיו כאן בשביל להחזיק לה את היד".
רומי גונן בפוסט ראשון אחרי השבי: "יש חיים אחרי המוות"
"לא האמנתי שאצא בחיים": העדויות של רומי, אמילי ודורון מהשבי
"הניצולה שלו חזרה": הורי הנרצחים ברכב של בן סגרו מעגל עם שובה של רומי
רומי גונן, בת 24 מכפר ורדים, נחטפה ממסיבת הנובה אליה הגיעה עם חברתה הטובה גאיה חליפה. יחד הן ברחו והסתתרו במשך שעות. גאיה נרצחה ברכבו של בן שמעוני, שנרצח גם הוא כשניסה להציל אותן. רומי נפצעה בידה, ולאחר מכן נחטפה. "היא לא ידעה הרבה מאוד ממה שקרה איתנו בשנה האחרונה", מספרת אימה, "היא גילתה בשבי מה שהיא ידעה אבל לא רצתה להאמין בו, שגאיה נרצחה. היא הייתה איתה הרי באותו רכב, זה לא שהיא ראתה את זה אבל היה לה קשה להאמין. היה שלב שהיא לא הייתה בטוחה שאבא שלה בסדר עד שהיא ראתה אותו במקרה, מתישהו באוקטובר"
"אני יודעת מעט מאוד על מה שעבר עליה", מוסיפה לשם-גונן, "אני חושבת שייקח עוד הרבה זמן כדי שנדע. זה שלה לספר, זה שלה להחליט, מה היא רוצה לשמור לעצמה ומה היא רוצה לשתף. אנחנו נהיה שם לכל החלטה שלה".
על הפגישה הראשונה עם רומי סיפרה לשם גונן: "היה שלב שבו חששתי שאולי היא לא תוכל ללכת, אני חושבת שזה הפתיע את כל עם ישראל שכל מי שיצא עד עכשיו יכול היה ללכת. אני חושבת שזה הרבה מאוד בגלל האדרנלין של היציאה, כי הם באמת חזרו עם תת-תזונה. היא חזרה מאוד חדה, מאוד בפוקוס, מאוד ממוקדת ומאוד בוגרת, שזה אולי לא היה צריך להפתיע אותי. היא חזרה עם החלטה מאוד מודעת של לחיות, ולחיות בשמחה".
כשהיא נשאלה מה היא הכי אוהבת לעשות עם רומי מאז שחזרה מהשבי היא ענתה: "קודם כל לצחוק, כיף נורא לשבת ולהקשיב לה מדברת עם חברות או חברים שבאים לבקר אותה. זה תענוג, אני יכולה לשבת שעות ולשמוע אותם צוחקים ומדברים. לשבת לאכול איתה, כמה שהיא אוכלת, היא אוכלת מאוד מעט. קשה מאוד להפעיל בחזרה את מערכת העיכול עם אוכל יותר מורכב, אנחנו עוד לא שם, זה לאט לאט. ללטף לה את הראש, איזה כיף זה".
עוד סיפרה לשם-גונן בריאיון: "רומי למדה לדבר ולקרוא בערבית, בשחרור של התצפיתניות היא הקריאה לנו את כל מה שאל-ג'זירה כתבו למטה, זה היה מאוד מצחיק. היא פחות אוהבת את השפה, מן הסתם, נוכח העובדה שהיא למדה את השפה בחוויה הכי נוראית שאפשר לחוות, מתוך הגיהנום, אבל היא למדה, וזה חלק ממה שעזר לה לשרוד. מה היא תעשה עם זה אני לא יודעת, וזה דיסוננס גדול כי אנחנו תושבי הצפון, ערבית זו שפה שאנחנו שומעים כל הזמן, ופתאום היא הפכה להיות קושי".
"היא די בשוק שכולם מכירים מי זאת רומי גונן", אמרה לסיום, "אני אבקש מעם ישראל להעניק לה את הפרטיות שלה, לא לפנות אליה פיזית ברחוב, זה מאיים מאוד. צריך לתת לה את המקום להיות בן אדם חופשי באמת, להיות עצמאית, לא לדרוש ממנה דברים שהיא לא אמורה לספק. לא לה ולא לאף אחד מהחטופים שחוזרים. לתת להם להיות בני אדם פרטיים, שהם יבחרו אם הם רוצים לצאת לתקשורת ולהיות מוכרים".