מספר ניצולי השואה בישראל הולך ומצטמצם: "קשה לתת תחליף למפגש אנושי"

על רקע יום השואה שמצוין היום (רביעי) בישראל, עולה כמדי שנה הסוגייה האם יהיה מי שיספר את סיפורים של הניצולים, כאשר מספרם בארץ הולך ומתמעט, ומדוע בשנת 2022, הם עדיין לא זוכים ליחס וטיפול ראויים.

אורלי סיון, מנכ"לית עמותת "אביב לניצולי שואה", אומרת כי הארגון מעניק סיוע לכמעט עשרת אלפים ניצולים בשנה במיצוי הזכויות שלהם מול הגופים בארץ ובחו"ל, ללא תשלום מצדם. "עיקר הפעילות היא למעשה גישור על הפער בין זכויות הניצולים לבין המיצוי בפועל".

לדבריה, "בשנתיים האחרונות הוכרו חמישים גטאות ברומניה ובבולגריה שלא הוכרו בעבר. ניצולים אלו הם אנשים מאוד מבוגרים, יש פער בין הזכויות שהם זכאים להם לבין המודעות עצמה. המדינה תיתן את השירות, אבל יש כאן שתי בעיות - הראשונה היא חוסר וודאות, כי לניצולים קשה לעשות את זה לבד מבחינה טכנולוגית. בנוסף מדובר פה בהליך מורכב, בטח שרוצים להגיש טפסים על גבי טפסים - ועל הפער הזה אנחנו כעמותה פרטית מגשרים".

יש לציין כי הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד לשוויון חברתי פרסמה היום נתונים עדכניים, שמהם עולה כי 161,400 שורדי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות בתקופת השואה חיים בישראל. גילם הממוצע של ניצולי השואה בישראל הוא 85.5. כ-31,500 חצו את גיל 90, ולמעלה מ-1,000 עברו את גיל 100. בשנה האחרונה הלכו לעולמם 15,553 ניצולים וניצולות - ולמעלה מ-42 שורדים נפטרים בממוצע מדי יום.

ארז קרלשטיין, מנכ"ל עמותת "לחיות בכבוד", מספר על הפערים בין המדינה לעמותה הפרטית שאותה הוא מנהל בהתנדבות, שנוגעים אולי לדבר הבסיסי ביותר - מזון. "הגילאים של ניצולי השואה, יחד עם הבדידות שלהם, מביאים גם את חוסר הביטחון. המדינה לא השכילה להבין שאדם זקן, ניצול שואה, צריך אוכל מבושל - לא תלושי מזון שהוא צריך ללכת לקנות. אין את המודעות הזאת אפילו, ושם אנחנו נכנסים לתמונה, כדי לייצר מעטפת מכובדת של מזון לניצולי השואה".

קרלשטיין מספר כי יש לעמותה מעל ל-3,000 מתנדבים מכל הארץ, וכך הם יודעים לחלק מזון לניצולי שואה, שזה לדבריו כוח אדיר. "המשרד לשוויון חברתי והמדינה ככלל, לא באמת מבינים מדוע צריך לתת אוכל מבושל. הם לא מבינים שניצול השואה, אם זה תלוי בו, יקנה באותם תלושים ג'אנק פוד - בטח שלא יתחיל לייצר לעצמו ארוחה מזינה".

פרופ' חוי דרייפוס, היסטוריונית שעוסקת בחקר השואה באוניברסיטת תל אביב ויד ושם, אומרת: "המפגש האנושי עם ניצולי השואה, שהיה כל כך משמעותי עבור כולנו, הולך ומצטמצם - ובסופו של דבר יעלם. בחקר השואה, כמו גם בהנצחתה, נצטרך להתבסס על התיעוד הקיים, כפי שנאסף ונגבה עד היום. הודות לתודעה ההיסטורית של יהודים רבים, קיים תיעוד רב ערך מתקופת השואה, אליו מתווספים הניסיונות הרבים מתום השואה לגבות עדויות. מאמץ זה התחיל כבר בתום השואה במחנות העקורים ועל ידי הוועדות ההיסטוריות, המשיך בגביית עדויות על ידי מוסדות שמוקדשים לנושא השואה כגון יד ושם, וזכה לתרומה משמעותית ממפעלים כדוגמת ארכיון שפילברג, במסגרתו נגבו תוך שנים ספורות 50,000 עדויות. עדיין, קשה לתת תחליף למפגש האנושי עם הניצולים".