"פליטים פעם שנייה": שורדי השואה - ששרדו גם את 7 באוקטובר

תושבי ישראל ככלל, ואלו המתוגררים בעוטף עזה בפרט, חוו אירוע מטלטל ב-7 באוקטובר. אלפי מחבלים פלשו לשטח המדינה, נכנסו לתוך הקיבוצים והיישובים, רצחו כ-1,200 בני-אדם וחטפו מאות לשטח רצועת עזה. בין אלו שהתחבאו בממ"דים בשבת השחורה, היו ניצולי שואה - שהוצפו באותם הרגעים בזיכרונות הנוראיים מהילדות, עת הנאצים הגיעו לבתיהם - ולקחו אותם למחנות הריכוז.

יוסף מקיבוץ סעד, מרים מזיקים וציפורה מניר עוז היו ילדים בזמן מלחמת העולם השנייה, והתגוררו בעוטף עזה ב-7 באוקטובר, כשהם בעשור התשיעי לחייהם. הרגע בו פונו מביתם החזיר אותם לילדותם, כפי שמרים מספרת: "יצאתי מהבית עם מזוודה ועמדתי איתה ועם מקל ההליכה, אישה בת 88. פתאום נזכרתי בילדה בת שלוש וחצי שגורשה מביתה, וחשבתי לעצמי 'איך יצאתי מהבית – פליטה פעם שנייה?'".

מרים בית תלמי שפירו, שנולדה בעיר דיסבורג שבמערב גרמניה, תיארה את זיכרונה החיובי האחרון מהוריה, יהודים ילידי פולין: "אבי לקח אותי לשוק וקנה לי עוגת דבש בצורת לב עם סרט אדום. אני זוכרת שצחקנו ביחד, הייתי על הכתפיים שלו. זו הפעם האחרונה שאני זוכרת שהמשפחה צחקה - אחרי זה לא הייתה משפחה".

מרים הייתה רק בת שלוש וחצי כשהנאצים פרצו לבית הקטן בו התגוררה עם שני אחיה והוריה. "שמענו צעקות נוראיות: 'יודן ראוס' (יהודים – לכו מפה). הם נכנסו לבית, שברו את כל הרהיטים, ואז שמעתי את רעש המגפיים, עולות במדרגות - וראיתי מגפיים מבריקים. שלושת הילדים מתחת למיטה, מגפיים שחורים לידם, וצעקות 'יהודים יהודים'. ואז - הם לקחו את אבא שלי".

"באותו היום אמא הלכה למשטרה ולקחה אותי איתה", המשיכה מרים. "השוטר שאל אותה בכניסה 'מה את רוצה, יהודייה כלבה?'. היא שאלה על גורל אביה, והוא ענה בגרמנית 'זה עניין של האס-אס'. אני זוכרת את הדמעות אימי, ואת אבי לא ראיתי יותר". שנים לאחר מכן, הסתבר שאביה נלקח לאושוויץ לעבודות כפייה ולא שרד בעבודות הפרך. אימה של מרים נאלצה להיפרד משלושת ילדיה על רציף תחנת הרכבת המגיעה לגטו לודז', ומאוחר יותר מתה במלחמה.

מרים הופכת ברגע אחד ליתומה ויחד עם אחותה ואחיה ויחד הם מגיעים למחנה ריכוז לילדים בהולנד. "זה היה מחנה מעצר לכל דבר. היו שומרים עם רובים וכלבים גדולים". מרים מראה את תמונתה ממחנה הריכוז. "מצאתי את זה כשהתחלתי לחפש מה שקרה למשפחתי, אני מניחה שזה היה מהמחנה מעצר, הייתי בת חמש ולבשתי שמלה ורודה, הגעתי איתה ועם בובה להולנד".

יוסף קארו, שמתגורר כיום בקיבוץ סעד, נולד ברומניה, ומספר הרגע בו הגיעו הנאצים לביתו - כשהיה בן 4: "לא הייתה לי ילדות. בשנת 1941 הגרמנים נכנסו לעיר, עברו ברחובות וצעקו 'החוצה, החוצה'. היהודים יצאו החוצה מהבתים, ועטפו את חפציהם החשובים עם סדינים. משם לקחו אותנו הלאה לטרנסניסטריה, למקום שהיה מיועד ליהודי רומניה לפני השמדה".

הוא גורש עם הוריו ואחיו הגדול ברכבת לאוקראינה. "רכבת שהיו מעבירים בה בהמות. הכל סגור חוץ מחלון אחד קטן כדי שקצת ייכנס אוויר ודחסו בו כמה אנשים שאפשר". בתוך הקרונות הדחוסים, היהודים החלו להבין לאן נשלחים, והורדו מהרכבת כדי לחצות את הנהר - בדרכם למחנה הריכוז. "כבר בנהר הרבה מאוד אנשים נרצחו, כל מי שהייתה לו בעיה בחצייה - ירו בו, בלי שום בעיות. זה היה אצלם דבר קל מאוד".

"למחרת הביאו אותנו למחנות ריכוז", המשיך יוסף, "שם התחיל כל הבלאגן. אוכל כמובן לא היה כמעט, מים לא היה, כל אחד קיבל פרוסת לחם שחור יבשה, ולקחו אותנו כל בוקר לעבודות כפייה, במכות ודחיפות. יום אחד אבי לא חזר מעבודה, והם אמרו שלקחו אותו לבית חולים. ידענו שמי שנלקח לבית חולים - זה סופו. אחרי כמה זמן הודיעו לנו שהוא נפטר. אמא שלי נפטרה גם מהתנאים הרעים: הקור, חוסר המזון - היא לא הצליחה להחזיק מעמד".

יוסף מוצא את עצמו לבד בעולם כשהוא רק בן 7, יחד עם אחיו הגדול. "התארגנו כמה ילדים ויצאנו לכפרים כדי להשיג אוכל בפחי אשפה, היינו מוצאים לעיתים קליפות תפוחי אדמה - זה היה מוצר ממש מצוין. פעם אחת, הלכנו כמה ילדים לחפש אוכל ודפקנו בדלת של איזה איכר. יצא - ובום, עם מקל, מכות בראש, ממש סיכנו את חיינו, אחי שמר עליי, הוא היה בוגר ממני בשלוש שנים. היינו שנינו, זהו".

סיפורה של ציפורה (ציפה) רובין שונה במקצת. היא נולדה לקראת סוף המלחמה, ואודות לתושייה של הוריה שברחו מגטו וילנה שבליטא, משפחתה שרדה. "באקציה האחרונה אבא שלי אמר לאמא שלי 'אנחנו חייבים לברוח כי זה החיסול האחרון'. היה לו כרטיס עבודה, הוא אמר לה 'אני יוצא לעבודה, אתן לך מחור בחומה את הכרטיס ותנסי לצאת איתו'. היא הצליחה לעבור, הם ברחו מהגטו והגיעו לאישה גוייה שאמרה להם בזמן שהותם בגטו 'אם תצליחו לברוח תבואו אליי'. היא עזרה להם להגיע למשרד שמייצרים בו תעודות זהות מזויפות. היא הכינה שתי תעודות של ממזרים והם התחזו לנוצרים, הלכו לכנסייה – והטבילו אותי".

בתום המלחמה שלושתם עולים ארצה, בתקווה לעתיד טוב יותר ולמקום מפלט מהזוועות שחוו. את ביתם החדש שלושתם מקימים בעוטף עזה: מרים עלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ זיקים, יוסף מגיע בהמשך לקיבוץ סעד וציפורה משתקעת בניר עוז. מרים מספרת שכשהיא הגיעה לזיקים, "החלטתי שאני בחיים לא אהיה פליטה יותר", וציפה אמרה: "מאז אנחנו שם, שישים שנה בניר עוז".

מחוץ לשער קיבוץ סעד, מקום מגוריו של יוסף, התנהלו ב-7 באוקטובר קרבות ירי במשך שעות ארוכות מול המחבלים, כשצה"ל וכיתות הכוננות מונעים את החדירה לבתים. יוסף תיאר את תחושותיו באותו היום: "אני יושב בסלון. צבע אדום אנחנו כבר התרגלנו. לא פחדתי ממש, לא חשבתי על טרגדיה לאומית. אני מאמין בעצמנו, יש לנו צבא, והעולם לא ייתן להשמיד אותנו שוב, לכן לא פחדתי".

מרים גם כן לא פחדה בשבת השחורה - על אף שמחוץ לקיבוץ זיקים, בו מתגוררת, התנהלו קרבות קשים. "באותם הרגעים אינני פוחדת. את הסיוטים שלי: המגפיים השחורים והפצצות הגרמנים - שמתי אותם במקום. הדבר היחיד שאני חושבת עליו שיש לי משפחה חדשה ואני צריכה לחיות, יש לי עם ואני סומכת על הצבא שלנו. לא חשבתי אי פעם שמחבלים יוכלו להיכנס לקיבוץ".

בקיבוץ ניר עוז, בו מתגוררת ציפה, האירועים היו קשים מאוד. מאות מחבלים נכנסו לקיבוץ, טבחו וחטפו עשרות אנשים. היא מספרת כי בבוקר - כלל לא הבינו מה מתרחש: "נכדתי ובעלה ישנו אצלי, והייתה אזעקה בבוקר. אנחנו רגילים - אזעקה, נכנסים לממ"ד למספר דקות ויוצאים".

"פתאום בעלה של נכדתי שמע קולות בתוך הבית, בערבית", מתארת ציפה את רגעי האימה. "הוא אמר לנו לכבות את האור, הטלוויזיה והטלפונים ולשבת בשקט. ישבנו ככה כמה שעות, בזמן שמחבלים זורקים ושוברים חפצים בביתנו. מחבל אחד החליט להיכנס לממ"ד, ואנחנו נכנסנו מתחת למיטה, בזמן שהחתן עמד בצד הקיר עם אקדח שלוף. הוא לא ידע מה לעשות: אם הוא יורה - יגלו שיש אנשים בפנים, והמחבל השני, שיישמע את הירייה, ייקרא לחבריו. אם לא יעשה כלום - עלולים לקחת אותנו בשבי או חלילה לירות בנו".

"המחבל נכנס", מספרת ציפורה, "ושרר בחדר חושך מצרים. למזלנו, הוא צעק לחבר שלו 'אין שם אף אחד', ואז הם הציתו את הבית. שמענו דברים נופלים, הקירות נפלו, אחר כך שמענו את התקרה נופלת, ובסוף העשן התחיל להיכנס גם לממ"ד. התחלנו להיחנק אז הרטבנו קצוות של סדינים ושמנו על הפרצוף. כשזה לא עזר היו שתי אפשרויות - להישאר בפנים ולהיחנק, או לצאת החוצה אל ידי המחבלים, שבאותו הזמן שמענו אותם צועקים בחוץ".

כשהם בקושי נושמים, ציפה ומשפחתה מקבלים החלטה שתשנה את גורלם - וקופצים החוצה מהחלון. "כשיצאנו מהחלון, בהליכה כפופה מאחורי הבית, התחבאנו מתחת לכיסאות פלסטיק בפינה, כשהבית בוער. באותו הזמן, המחבלים רצו על השביל הלוך וחזור, אז הצטופפנו כפופים לגמרי במשך שעתיים, בחום נוראי. לא שתינו מים מהבוקר. רק לאחר שמונה שעות מרגע פריצת המחבלים לקיבוץ, ראינו את החייל הראשון".

"אנשים יצאו עם כשהם לבושים בתחתונים ופיג'מות בלבד, כמו פליטים שנזרקו מביתם, חסרי כל". היא מספרת בכאב: "לחברת קיבוץ אחת שפגשתי באותו היום הסתבר שבעלה איבד דם ומת, לחבר אחר הבן נרצח - ואת כל המשפחה, כולל הבת והנכדה, לקחו לעזה".

"לא נשאר שום דבר מהבית", מתארת ציפורה. "אפילו הקירות אינם. רק דלת הממ"ד נשארה נעולה. אני מתגעגעת להכל, אני רוצה את הכל בחזרה. חיים שלמים. מבחינתי זה שואה של חבל ארץ שלם ושואה פרטית שלי. חזיתי בה. אני מרגישה שהתחלתי את חיי בשואה ואני מסיימת בשואה. חד וחלק, הרסו לנו את החיים".

בניגוד לציפה, לה אין לאן לחזור, יוסף ומרים חזרו אל בתיהם בקיבוצים סעד וזיקים בהתאמה. "העציצים קצת התייבשו אחרי שלא היינו פה חמישה חודשים - אך אני מנסה לשקם אותם", מספר יוסף. "כל היום האווירונים מרחפים מעלינו. אני לא מתרגש מזה, עברתי דברים הרבה יותר קשים". מרים מוסיפה: "חזרתי כי זה הבית שלי והביטחון שלי. האו"ם נתן לנו את המדינה הזו, וזה שלנו. אם לא נהיה כאן, אז מישהו אחר יהיה כאן".

היא מראה לנו עץ, ששתלה לפני המלחמה. "אם הוא שרד, אז איך אפשר לא להיות אופטימיים – הוא שלי, אני כל כך העץ הזה, הוא כמו ילד שלי. הוא מסמל את התקווה, שנגד כל הסיכויים הוא נשאר בחיים. זה אומר שאנחנו יכולים לחיות, נכון?". יוסף גם כן שומר על אופטימית, ואומר: "אני מקווה ששכנינו יבינו שהם לא יכולים לגרש אותנו מפה עוד הפעם - כמו שגירשו אותנו באירופה. אם הם יבינו את זה, יהיה טוב".