מיוחד ליום השואה: היומנים הסודיים של משפחת גנץ נחשפים

קורותיהם של מלכה ונחום גנץ מגלמים בתוכם את סיפור השואה והתקומה של העם היהודי: שני נערים מורעבים ובודדים, שהקימו מושב בישראל ומילאו בו תפקידים רבים וחשובים. למרות הגבורה וההשראה שמצויות לרוב בסיפורי חיים כאלו, נחום גנץ לא הרבה לספר על עברו בשואה, ופרטים החלו להתבהר רק כשנמצאו יומנים סודיים שכתב - ובהם זכרונות מהמלחמה ההיא

זמן צפייה: 09:24

כל הכרמים ב"כפר אחים" נקראים על שמם של מלכה ונחום גנץ, זוג ניצולי שואה מרומניה והונגריה, ששרדו את התלאות והקימו - יחד עם ניצולי שואה נוספים - את המושב הפסטורלי. מלכה ונחום הם גם הוריו של חבר הכנסת והרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, בני גנץ. סיפור החיים שלהם הוא טראגי, וטומן בחובו את כאבו של העם היהודי. אך כמו הסיפור הזה, גם חייהם של מלכה ונחום מלאים בתקווה, תקומה ולבסוף השתקעות והשתרשות. "יום השואה היה היום הכי עצוב בשנה", אמר בני גנץ. "היינו הולכים לבית העם ורואים את הזקנים בוכים - ולא מבינים. הם לא דיברו. לקח הרבה שנים עד שזה נפתח".

בני גנץ בכפר האחים, כור מחצבתו | צילום: חדשות 13

מלכה, אם המשפחה, נולדה בכפר קטן בדרום הונגריה בשנת 1928. לאחר שפלשו הגרמנים להונגריה, היא נשלחה לגטאות ולעבודות לכפייה, ומשם נדדה למחנה הריכוז ברגן בלזן. הוריה ואחיה נרצחו כולם, והיא שרדה בקושי, כשביום שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי, משקלה עמד על כ-28 קילוגרם בלבד. מלכה סיפרה כי "אני זוכרת הכול, גם את ערימת המתים שסחבתי בעצמי. שאלתי את עצמי - למה דווקא אני נשארתי בחיים? הנחתי כי נשאר לי להשלים עוד איזו משימה בחיים שלי".

מלכה גנץ (מוקפת בעיגול), ביום השחרור מברגן בלזן. שקלה 28 ק''ג

ולמרות חייה הקשים, מלכה לעולם לא איבדה את תאבת החיים שלה. שנים לאחר מכן, כשהיא שוכבת על מיטת בית החולים בבית חולים בגרמניה, היא הניחה ליד מיטתה כוס יין, פרח ונר. הרופא - פלסטיני שלמד רפואה בגרמניה ונשאר - שאל אותה למשמעות החפצים האלו, והיא ענתה לו כי היא עדיין חיה, ולכן היא רוצה להסתכל על חצי הכוס המלאה. "העולם מצחיק", קובע בני גנץ. "ניצולת ברגן בלזן, אמא של מג"ד צנחנים טופלה בגרמניה על ידי רופא פלסטיני".

Capture
מלכה גנץ

סיפורו של נחום מעט שונה: הוא לא הרבה לדבר על זכרונותיו מהמלחמה, ורק לאחר שמצאו בני המשפחה שלוש מחברות סודיות שבהן כתב את עברו - נשפך אור על הנושא. הוא נולד בשנת 1927 בעירייה בטרנסילבניה, רומניה. כשהגרמנים פלשו לאזור, הוא ומשפחתו גורשו על ידי השלטונות, ונחום נדד עד שהגיע לגטו. בגטו הוא ארגן האזנה סודית לשידורי הרדיו של BBC, על מנת להבין מה באמת קורה במלחמה. בני גנץ אומר כי "ילד בן 15-16 הפך להיות פרשן צבאי למה שקורה בחזיתות. אבא שלי היה מנהיג מלידה".

כדי לשרוד, נחום למד נגרות והכין ארונות קבורה מעץ. הוא רק חיכה ליום בו יגיע הצבא הרוסי לשחרר את הארץ. את היום בו הוא פגש בחייל רוסי לראשונה הוא הגדיר כ"רגע מכונן" . באותה העיר בה השתחרר מעולו של הכיבוש הנאצי האנטישמי - אלבה יוליה שברומניה -  הוא כתב ביומנו כי "ניצת בי הזיק הציוני".

גם מלכה נדבקה ב"חיידק הציוני", והיא תיכננה לעלות ארצה. היא פגשה בנחום באוניית מעפילים והם התאהבו. הם הגיעו ארצה בשנת 1948, כחודשיים לפני קום המדינה. בשנת 1949, נחום הקים עם חבריו ניצולי השואה את המושב "כפר אחים", ומילא שם שורה של תפקידים.

מלכה ונחום גנץ ביום חתונתם

פרט מעניין נוסף העולה באותו יום גשום וסוער בכפר אחים, בו מגולל בני גנץ את קורות המשפחה שלו, הוא העובדה שטומי לפיד - אביו של שותפו הפוליטי יאיר לפיד - התגורר באותו בית דירות בגטו ההונגרי שאימו של גנץ שוכנה בו. "עם אחד אנחנו -  טומי לפיד היה בגטו עם אמא שלי, אבא של הרצוג היה ממשחררי ברגן בלזן".

לסיכום השיחה המרגשת, גנץ ביקש להוסיף כי "אבי המנוח היה מסכים עם הדרך הנוכחית בה בחרתי - למרות שאולי לא היה סולח על כך שהפכתי לפוליטיקאי. מבחינתי הלקח המשמעותי ביותר שיש לנו מהשואה בתור יהודים הוא שעוצמה והמוסר ירדו לעולם ביחד. אי אפשר לנתק אותם אחד מהשני. אם לא נשמור על עוצמה - לא נהיה. אם לא נשמור על מוסר - מי נהיה?"