צופית גרנט לקראת הפרק המיוחד של "אבודים": "הלב שלי לא רק התכווץ, הוא נעצר"
צופית גרנט בטור מיוחד לקראת שידור הפרק המיוחד הערב אודות דדי בורדה. ההחלטה לצאת למסע בארצות הברית, התגובות הקשות אחרי השידור ("איך אתם מעזים לשדר סיפור כזה בלי סוף?!") - וההודעה ששינתה הכול: "הדבר האחרון שחשבתי שיקרה"
את סיפור ההיעלמות של דדי בורדה הכרנו בחודש שעבר במסגרת פרקי "פשע אמיתי לאס וגאס" כחלק מהעונה ה-18 של "אבודים". דדי, שיצא להגשים את החלום האמריקאי, הסתבך עם העולם התחתון - ונעלם לפני שבע שנים. במהלך הפרקים התגבשה הדעה כי דדי אינו בחיים, אך לא הייתה סגירת מעגל.
לאחר שידור הפרקים הגיע למערכת "אבודים" מידע דרמטי שהפך הכול: "זה בן אדם שאני רואה אותו כל יום". הערב ב"אבודים" פרק מיוחד שיחשוף סוף סוף מה באמת קרה לדדי. לקראת שידור הפרק צופית גרנט כתבה טור מיוחד שמתאר את התחושות שלה סביב הגילויים החדשים והפרויקט.
לצפייה בפרקים הקודמים:
"הלב שלי לא רק התכווץ, הוא נעצר": הטור של צופית גרנט
כשיצאתי למסע אחרי דדי בורדה לא הבנתי לאן אני נכנסת. לא ל־LA, לא לווגאס, אלא ללב של מערבולת. היו כל כך הרבה סתירות. כל כך הרבה רגעים שצעקו: “עזבי, זה לא ילך". היה שלב שאמרתי בקול: “אני לא יכולה. הסיפור הזה גדול עליי. הוא מטורף". ואז זה הכה בי: הנשק היחיד שלי - הוא לא כוח. לא חקירה. לא סמכות. הוא מצלמה. אני לא שוטרת. לא עובדת סוציאלית.לא קוסמת. אני גם לא חוקרת מוסמכת, ואין לי שום יכולת לאיים או להכריח אף אחד לדבר. אני רק אישה אחת עם לב חשוף, שלקחה אימא אחת שקופה לחפש את הבן שנעלם לה.וזה כל הסיפור.
ברגעים האלה, שם, באמצע ווגאס, מול עיניים שמתחמקות, מול תשובות שמסתירות הבנתי כמה קשה לי לספר את הסיפורים האלה. כי מה עושים כשכל מה שנשאר לך זה מבט? וכמה את יכולה להחזיק עבור אחרים בלי להישבר?אבל אתי בורדה לא ביקשה ממני להיות שופטת. היא רק ביקשה שיחפשו את הבן שלה. שלא יתעלמו מהכאב שלה. שישימו אותה בפריים, ולא מחוץ לפריים. ובמקום הזה, אולי בכל זאת יש לי כוח. המצלמה שלי, היא גם עין. אבל בעיקר היא לב.
חשבתי שהלב שלי לא יכול להתכווץ יותר ואז ההודעה הגיעה. אחרי השידור של שלושת הפרקים על דדי בורדה, יצאתי מהשידור מיואשת. לא סתם מתוסכלת, מרוסקת. הקהל לא היה עדין. הרשת געשה. התגובות נעו בין זעם לשברון לב: "איך אתם מעזים לשדר סיפור כזה בלי סוף?!" “מה עשיתם פה בכלל?” “שלושה פרקים – ואין תשובה? אין גופה? אין אמת?” וחלקם, כואבים עוד יותר: "ברור מה קרה שם". "הם יודעים ולא אומרים", "הכול מכור". אבל, אנחנו מעולם לא טענו שמשהו קרה. לא רמזנו לרצח. לא הפנינו אצבע. רק ניסינו לפענח מתוך בלגן אדיר של סתירות, שתיקות, לחצים ודמויות שנעלמות כל פעם מחדש.
אבל הרעש היה בלתי נסבל. גם כלפי אתי, האמא. גם כלפי הצוות. וגם כלפי עצמי. ישבתי בשקט.ממש שתקתי. בכיתי. אמרתי: אולי טעיתי. אולי באמת היה עדיף לא לשדר. ובין כל הספקות, באותו לילה. הדבר האחרון שחשבתי שיקרה… קרה. הטלפון שלי הבהב.נכנסה הודעה.תמונה. ובצידה משפט אחד: "האם זה האדם שאתם מחפשים?". והלב שלי,לא רק התכווץ.הוא נעצר".