עיתון הניו יורק טיימס מבהיר: "ברגותי רוצח"

אחרי הסערה והביקורת, מגיעה ההבהרה: הניו יורק טיימס פרסם הבוקר (שלישי) הבהרה למאמר הדעה של מרואן ברגותי בה נכתב כי בכיר הפת"ח, הכלוא בישראל ועומד מאחורי שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים, הוא טרוריסט ורוצח מורשע.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק

"המאמר מסביר את עונש המאסר של הכותב, אולם כשל במתן הקשר מספק על ידי הצגת העבירות בהן הורשע", כתבו העורכים. "מדובר בחמישה תיקי רצח וחברות בארגון טרור. מר ברגותי לא סיפק הגנה למעשים במשפטו, וסירב להכיר בסמכות ובלגיטימיות של בית המשפט הישראלי".

בפוסט שעלה אתמול בעמוד הפייסבוק של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) האשים המתאם - האלוף יואב (פולי) מרדכי את העיתון האמריקני בהשמטת היותו של ברגותי רוצח ומחבל: "לפי העיתון האמריקני, מרואן הוא מנהיג פלסטיני וחבר פרלמנט, אולם משום מה עורכי העיתון שכחו לציין כי הוא אחראי באופן ישיר לרציחתם של ישראלים רבים כאשר פיקד על ארגון הטרור "גדודי חללי אלאקצא" במהלך האינתיפאדה השנייה".

"מוטב היה לציין בסוף המאמר כי ב-2004 הוא הורשע, לאחר משפט הוגן וללא שיקולים פוליטיים, ברצח וביצוע פעולות טרור ועל כן נידון לעונש של חמישה מאסרי עולם בכלא ו-40 שנות מאסר. מרוואן הוא רוצח וטרוריסט", סיכם מרדכי.
גם במשרד החוץ ציינו בתגובה למאמר כי "האסירים הפלסטינים אינם אסירים פוליטיים. הם רוצחים ומחבלים מורשעים . הם נשפטו כדין ומקבלים תנאים בהתאם לדין הבינלאומי".

ברגותי: "השביתה - מחאה שלווה"

ברגותי כתב במאמר, שהתפרסם בעולם ועורר הדים, כי "העברתי את 15 השנים האחרונות בכלא הישראלי, והייתי גם עד וגם קורבן של שיטת המעצרים הלא חוקית של ישראל כמו גם היחס הגרוע שלה לאסירים פלסטינים - אחרי שניסיתי את כל האפשרויות האחרות, הבנתי שאין דרך אחרת להילחם בהתעללויות הללו מלבד שביתת רעב".

"שביתת רעב היא דרך המחאה השלווה ביותר - היא מכאיבה רק לשובתים ולאוהביהם, בתקווה שההקרבה שלהם תהדהד את המסר גם מחוץ לתא החשוך שלהם", הוא ממשיך. "ניסיון של עשרות שנים הוכיח שהשיטה הישראלית הלא-הומנית של קולוניאליזם וכיבוש נועדה לשבור את רוחם של האסירים ושל העם לו הם משתייכים - אנו לא ניכנע לכך".

לדברי ברגותי, ישראל הפרה את החוק הבינלאומי בשלל הזדמנויות - אך לא נושאת בהשלכות. "היא הפרה את אמנת ג'נבה בכבדות כלפי העם הפלסטיני, והאסירים - גברים, נשים וילדים - אינם יוצאים מן הכלל", הוא כותב. "הייתי בן 15 כשנעצרתי לראשונה, ובן 18 כשחוקר ישראלי אמר לי לפסק את רגליי בעודי ערום והיכה אותי באיבר המין. התעלפתי, והחוקר צחק שלא אוכל להתרבות, כי אנשים כמוני מולידים רק טרוריסטים ורוצחים".

"אסירים ועצירים פלסטינים סבלו מעינויים, יחס לא אנושי ומשפיל ורשלנות רפואית", האשים ברגותי. "כ-200 אסירים מתו בגלל היחס הזה מאז שנת 1967. באמצעות שביתת הרעב, אנו שואפים לסיים את ההתעללות הזו". לדבריו, "חופש וכבוד הם זכויות אוניברסליות, שמהן צריכים ליהנות כל האומות וכל בני האדם. פלסטינים לא יהיו היוצאים מן הכלל, ורק סיום הכיבוש יפסיק את אי הצדק ויסמן את לידתו של השלום".