12 שנים לפרוץ האביב הערבי: המחאה כשלה - אך הביאה שינוי מסוים
בחלוף הזמן, עושה רושם שהטלטלה האזורית שהחלה בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטה במדינות ערב לא שינתה דבר במרקם המזרח תיכוני. השליטים האוטוקרטיים הוחלפו באחרים והסדר נותר על כנו, אלא שבהסתכלות מעמיקה על השליטים הנוכחיים, ובמבט על מאפייני המדינות במזה"ת כיום, אפשר להצביע על שינוי קל. משחר ההיסטוריה המשטרים במדינות המוסלמיות והערביות לא היו יציבים - אך מאז האביב הערבי יציבותם מוטלת בספק עוד יותר
12 שנים בדיוק חלפו מאז הצית את עצמו הרוכל התוניסאי מוחמד בועזיזי. 12 שנים לאירוע שהצית את המזרח התיכון, ומאז – הוא לא שב להיות כשהיה. ב-17 בדצמבר 2010, הגיע בועזיזי ליום נוסף בעבודה ברחובות העיירה סידי בוזיד, כשלפתע הגיחה פאידה חמדי, פקידה מטעם העיירה בה חי בועזיזי, סטרה לו, הוסיפה חטא על פשע וגם ירקה עליו, ולבסוף – החרימה את רכושו והפילה את עגלת הירקות שלו. לטענתה – לבועזיזי לא היה היתר למכור את הסחורה שלו בגלל חוב שהיה לו.
שנים שהשוטרים המקומיים בזו לו והטרידו אותו, אך הפעם ההיא הייתה יותר מידי עבורו. בועזיזי הכועס ניגש למשרדו של מושל המחוז ודרש לראות אותו. המושל סירב לראותו, גם לאחר שבועזיזי איים להצית את עצמו אם לא יפגוש בו. וכך, בשעת בוקר מאוחרת, בועזיזי הצית את עצמו אל מול בניין המושל, ופונה לבית החולים כשהוא סובל מכוויות קשות בכל גופו. בתגובה לצעד החריג, אלפי תוניסיאים מכל שכבות האוכלוסייה, צעירים, מבוגרים, סטודנטים, יצאו להפגין נגד שלטונו של נשיא תוניסיה דאז זין אל-עאבדין בן עלי ששלט במדינה מזה 23 שנים ברצף.
ב-4 בינואר 2011, 18 ימים לאחר שהצית את עצמו, בועזיזי מת מפצעיו, והמחאות הסלימו עוד יותר. מאות הרוגים ופצועים בעקבות אלימות משטרתית. עשרה ימים לאחר מכן, ב-14 בינואר, הנשיא בן עלי נמלט מהמדינה לסעודיה ובאוקטובר של אותה שנה, התקיימו בחירות ראשונות מסוגן לפרלמנט התוניסאי. מאז, תוניסיה נחשבה ל"דמוקרטיה" היחידה בעולם הערבי. זאת, עד לחודש יולי האחרון בו הנשיא המכהן קייס סעיד שינה במשאל עם מפוקפק את החוקה, וריכז אצלו סמכויות שלטוניות נרחבות.
במקביל להפגנות בתוניסיה, המחאות התפשטו לשכנותיה של המדינה הצפון אפריקאית: במצרים התחוללה מהפכה, בלוב, סוריה ותימן פרצו מלחמות אזרחים. המחאות הגיען גם לאלג'יריה, בחריין, ירדן, מרוקו, לבנון, עומאן, סעודיה, עיראק, ג'יבוטי, סעודיה, מאוריטניה, כווית, סודאן, דרום סודאן, ניגריה וגם לרשות הפלסטינית.
בחלוף השנים ובהסתכלות רחבה, עושה רושם שדבר לא השתנה. השליטים האוטוקרטיים הוחלפו באחרים והסדר נותר על כנו. לא זו בלבד, יש מי הטוענים שהאביב הערבי רק הוסיף לחוסר היציבות האזורית, וכי המזרח התיכון שלאחר הטלטלה נהפך לאזור נפיץ ומפולג הרבה יותר. חוסר היציבות סייע לגורמים אסלאמיסטיים קיצוניים לצמוח, תוך שהם מנצלים את החלל הריק שנוצר במזרח התיכון. כמו כן, הוא סייע גם לרפובליקה האסלאמית של איראן להעמיק את חתרנותה ואת דריסת שלה בכמה ממדינות האזור.
בהסתכלות מעמיקה על שליטי המזה"ת הנוכחיים - "האוטוקרטים החדשים" אם תרצו, ובמבט על מאפייני המדינות במזרח התיכון שלאחר האביב הערבי, אפשר להצביע על שינוי שהוא ממסדי יותר, כזה המגיע מלמעלה. השליטים המזרח התיכוניים, אלו ששרדו את המחאות, אלו שצמחו מתוכן וגם אלו שעלו לשלטון אחריהן הבינו שעל מנת שלא יסיימו את הקריירה כפי שסיימו קודמיהם בתפקיד – הם צריכים לפעול בצורה אחרת, כשמקביל, בדיוק כמו קודמיהם - הם רוצים להבטיח את יציבות שלטונם.
חלק ניכר מהמנהיגים במזרח התיכון פעלו ועודם פועלים כדי להפוך את המדינות שלהם ל"מוצלחות" יותר. כלומר, עשירות ומגוונות כלכלית יותר, עם איכות ממשל גבוהה מבעבר, עם תשתיות ושירותים ציבוריים נגישים לאזרחים. מטרת העל היא להקל על חיי האזרחים ולהיטיב עמם. למעשה, פעילות שכזו מבטיחה במידה מסוימת את האינטרס המרכזי של השליטים במזרח התיכון - יציבות שלטונית, הרי שפעילות למען האזרח מפחיתה את הסיכויים להפגנות ומחאות.
זה מעין הסכם לא כתוב בין המנהיגים והאזרחים. יחסי שליט-נשלט. מצידו, השליט דואג לרווחת האזרח, לעיתים אף מסבסד עבורו מוצרי צריכה בסיסיים, והאזרח – "שומר" על נאמנות למשטר, או לפחות נמנע מלהביע את התנגדותו בקול רם. במקביל, המנהיגים במזרח התיכון השכילו ללמוד מטעויותיהם של קודמיהם, והעמיקו את הניטור והמעקב אחר האזרחים, כדי למנוע מחאות והתנגדות חברתית-פוליטית כשהם עוד בחיתולים.
דוגמה טובה ל"שליטים החדשים" של המזרח התיכון שאחרי האביב הערבי, הוא לא אחר מיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. הנסיך הצעיר, שבמהלך חמש השנים בהן מכהן כיורש העצר, הצעיד את הממלכה השמרנית לעבר פתיחות חברתית ו"מודרנה" בסגנון ערבי, בדגש על כזו שאינה מסכנת את המשך שלטונו.
יורש העצר התיר לנשים לנהוג, צמצם את פעילותה של משטרת הצניעות והפך אותה לחסרת שיניים ולחסרת כלים משמעותיים נגד אזרחים. בנוסף, הוא פעל לשלב את הנשים הסעודיות בשוק העבודה, פעל לגוון את הכלכלה הסעודית ולהפחית את תלותה במכירות מוצרי נפט, נאבק בשחיתות, פעל לפתח את הכלכלה, החברה, תשתיות ואת המדינה כולה. לא זו בלבד, הוא פתח את סעודיה בפני המערב וזהו רק קצה הקרחון.
ככלל, בשנות שלטונו ובשנים שכיהן בתפקידים בכירים, בן סלמאן הצליח לשנות את פניה של הממלכה ולהפוך אותה ולו במעט – לפתוחה ומכילה יותר, בתוך ה"בית" ומחוצה לו. יורש העצר מהלך בין הטיפות על מנת לא לפגוע ברגשותיהם של הציבור המסורתי בממלכה וגם – להבטיח את המסלול הנכון מבחינתו לסעודיה. כלומר, יורש העצר דואג לרווחת כלל האזרחים הסעודים ולאיכות חייהם, והאזרח הסעודי בתמורה – שומר על "שקט תעשייתי" ועל נאמנותו לבית המלוכה, לפחות זו ההצהרתית.
במקביל, יורש העצר הידק את האכיפה על גורמי האופוזיציה ועל כאלו שמותחים עליו ועל מדיניותו ביקורת, בתוך בית המלוכה ומחוצה לו. נסיכים "סוררים", פעילי זכויות אדם סעודיים או סתם תושבים שהעזו להשמיע קולם נגד יורש העצר מצאו את עצמם בתאי המעצר כשהם מואשמים ב"ערעור הסדר הציבורי" ובחתרנות. אלו שחיים מחוץ לממלכה מעמידים את עצמם בסיכון ליום בו יחזרו אליה. מקרה מוכר כזה הוא העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י שנמצא מת בקונסוליה הסעודית באיסטנבול, וגם סלמה אל-שהאב שנעצרה בעת ביקורה בממלכה ונגזר עליה 34 שנות מאסר.
במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, הטענה לפיה "סופם של משטרים טוטליטריים ליפול" אינה רלוונטית, לפחות לבינתיים. מלבד עשר שנות דמוקרטיה בתוניסיה – המזרח התיכון לא יודע דמוקרטיה מהי. מה שכן – משחר ההיסטוריה המשטרים במדינות המוסלמיות והערביות לא היו יציבים - אך מאז האביב הערבי יציבותם מוטלת בספק עוד יותר. גם הטנקים ששלח מבארכ "לרמוס" אזרחים לא סייעו לו והוא הודח.
גם אם השליטים יצליחו לשמור על יציבות שלטונם, ולסיים את כהונתם במותם, זהות ואופי המדינה כמו גם שיטת המשטר אינה מובטחת. הכל מאוד נפיץ והסכנה לממשיכי דרכם של השליטים הנוכחיים עורבת בפתח. במידה מסוימת, מי שמכתיב את אופיה וזהותה של המדינה המזרח תיכונית הממוצעת הוא העומד בראשה, ולא העם כפי שאנחנו רגילים במשטרים דמוקרטיים.