ענף התיירות לפני קריסה: איך מתמודדים בתחום התיירות היוצאת?

אירה כהן, מארגנת טיולי נשים לחו"ל, בעלת המותג 'טיוליידי'

כיצד המלחמה השפיעה על עבודתך?

הייתי עם קבוצה של 17 מטיילות בכפר ציורי בצפון יוון, אחרי יומיים מטריפים של טיול שהתחיל מושלם. הבנתי שבשעה שאני עם הקבוצה שלי בטיול פסטוראלי בצפון יוון, המדינה שלי מותקפת ונכנסה למלחמה. הצלחתי למצוא לקבוצה טיסה חלופית והגענו לארץ שלושה ימים אחרי שהתחיל האסון הגדול.

בשדה התעופה באתונה נכנסתי לפייסבוק שלי והשתקתי את הפרסומים שהרצתי לטיולים העתידיים להודו ולקוסטה ריקה. הבנתי שאין קשר בינן לבין המציאות.

מדוע החלטת להתנדב?

די מהר הבנתי שהעבודה שלי נכנסת להקפאה, ושהעסק שלי בהולד עד ההודעה החדשה.

יצאתי להתנדב בקטיף עגבניות באחד המושבים בעוטף. חשתי שזה היום הראשון שאני בעשייה משמעותית וחיונית, גם לחקלאים אבל בעיקר לעצמי. בעקבות החוויה הטובה החלטתי להקים "סיירת" של מתנדבות. הבנתי שיש צורך של נשים להיות חלק ממערך ההתנדבות החקלאי, אבל לא תמיד נוח להן להגיע למקומות מרוחקים בארץ, לבד. יותר כיף וקל להתנדב ביחד, כקבוצה, להביא לשטח את הכוח, השמחה הנשית, האופטימיות. זו פעילות שמייצרת לנשים עוד מעגלי היכרות וקשרים, שכל כך חשובים בימים אלה.

הקמתי קבוצת ווטסאפ עם קבוצות המטיילות שלי ומשם זה התרחב לעוד ועוד נשים שמצטרפות ורוצות לקחת חלק בפעילויות. בכל שבוע אני בוחרת אזור אחר להתנדבות ופעילות שונה, כדי לאפשר לכמה שיותר נשים להתנסות ולחוות. אני מקווה שאוכל להמשיך עם הפעילות הזו באופן קבוע  כי אין ספק שהוא מרים את המוראל, מייצר חדווה, חיוניות, עשייה ואפילו היכרות עם הארץ היפה שלנו.

ברגע שהמצב יתחיל להיות יותר יציב מבחינה ביטחונית אשמח לארגן פעילות בארץ. בכוונתי להציע טיולים חינמיים או בתרומה, כדי להניע את גלגלי התיירות, וליהנות מנופי ושבילי ארצנו היפה, שהקשר אליה בשל המלחמה  מתעצם.

האם את מודאגת מהעתיד?

יש ימים שהכל נראה כמו ערפל קרב, אי אפשר לתכנן כלום בשלב זה. הכל מוקפא. תוכניות לטיולים עתידיים בוטלו, גם כי אי אפשר לפרסם כעת וגם מהסיבה שלוח הטיסות משובש ואין בו שום ודאות. הטיול להודו שתוכנן לחודש דצמבר התבטל, נאלצתי להחזיר כספים ולצערי ההפסד הוא לא רק על רווח עתידי, אלא על כספים שהוצאו ולא חזרו.

מצד שני, יש בי אופטימיות לקראת העתיד, שאנשים ירצו לצאת, לטייל, להרגיש שוב שהעולם יפה ומסקרן, אם כי אני חושבת שזה ייקח עוד קצת זמן. אני מקווה שכמו בתקופת הקורונה, תהיה התעוררות והתחדשות גם בנושא התיירות היוצאת.

כעת אני מציעה סדנאות ומעגלי נשים, אני משתדלת לראות את הטוב בכל התקופה הקשה הזו, ולעשות לימונדה מהלימונים האלה.

כמו הרבה אחרים, גם אני בתקופת המתנה לתמיכה מהמדינה ומקווה שהעסקים הקטנים בתחום התיירות יפוצו.

כתבות נוספות ב-mood:

• דרום אדום - 3 מיזמים אומנותיים בהשראת כלניות
• סיפורן של הגלריות בעוטף והתערוכות שנולדו במהלך המלחמה
• זיכרון עוטף - המיזם שמנציח את הנופים היפים של אזור עוטף עזה

נאוה שטינברכר, מדריכת טיולים בחברת 'בשביל הזהב' 

כיצד המלחמה השפיעה על עבודתך?

המלחמה תפסה אותי לפני 2 טיולים קרובים. הראשון היה שייט קסום על הדנובה ב -17.10,  וקרוז לאיים הקנריים ב -11.11.

כמובן שלמלחמה שפרצה הייתה השפעה מכרעת על עבודתי כמדריכת טיולים. בלית ברירה הטיולים שהיו צפויים התבטלו, ומיד לאחר מכן יצאה אזהרת מסע שסגרה סופית את האופציה לנסוע לחו"ל בתקופה הקרובה. מנכ"ל החברה, סימן עובדיה, החליט לדחות את הטיולים למועד רחוק יותר ולי רק נותר לחלום על הדנובה.

התקווה הגדולה שלי היא שאזכה להדריך את הטיול המדהים ליפן, לצפות ביופי של עונת פריחת הדובדבן, שמאז החלה הקורונה לא נסעתי, אך הגעגועים רבים.

מדוע החלטת להתנדב?

מהרגע הראשון שראיתי את כל המתרחש החלטתי שאני נרתמת. ראשית תרמתי, בכל הזדמנות, כסף לארגוני ההתנדבות השונים, תרומות לחיילים ועוד.

את ההתנדבות בקטיף אני עושה בימים אלו יחד עם חברותי המדריכות בעמק חפר.

מדהים לראות את ההירתמות והעשייה של הציבור. זה מחמם את הלב.

מגיעים פעם בשבוע, מסייעים עם הקטיף (לא עבודה קשה מדי) אך יוצאים בתחושה של שליחות עצומה.

האם את מודאגת מהעתיד? 

בהחלט מדובר במצב לא פשוט, מכה קשה לענף התיירות שחזר לנשום רק לא מזמן, אחרי תקופת הקורונה ושוב אנו מוצאים את עצמנו ללא סיוע של המדינה.

אנחנו בימים לא פשוטים ומורטי עצבים, אך אני כולי תקווה שנחזור לטייל במהרה בין פריחת הדובדבן, לשיט חלומי על נהר הדנובה, וקפיצה קטנה אל הזוהר הצפוני. מאחלת לנו ימים טובים ושקטים ושבקרוב נחזור לטייל!!

מירב טלמור – קשי, מתכננת טיולים בהתאמה אישית

כיצד המלחמה השפיעה על עבודתך?

המלחמה תפסה אותי בהתארגנות של החגים לקראת תכנוני טיול חדשים.

היכן את מתנדבת?

החל מה 8.10 התחלתי להיות בעשייה בלתי פוסקת במספר תחומים: סיוע בקיבוץ שלי גם בחמ״ל שלנו של כיתת הכוננות, סיוע למפונים שמגיעים לקיבוץ, התנדבות בעמותה מדהימה ששילבה כוחות במלחמה ״מאיר פנים״ אור עקיבא ו ״קרן אור קיסריה״, ארזנו והכנו מאות ואלפי מנות לחיילים ברחבי הארץ, למשפחות מפונות ולנזקקים באור עקיבא. בתחילת המלחמה הצטרפתי גם לסיוע במלונות המפונים, בבישול ארוחות לחיילים, פנייה לספקים לסייע בציוד שחסר ללוחמים וכל מה שיכול לעזור.
לאחרונה, התנדבתי גם במיזם ״אדמה לאדם״ של איילה נוי מאיר, מריש לקיש בציפורי, מיזם ששם דגש על סיוע לחקלאים בהצלה וניצול מיטבי של הפחת שלהם (סוג ב׳) והקשר בין האדם למה שהוא מבשל ואוכל.

עוד מיזם חקלאי אופטימי, הוא אריזה וסידור פרחים הנקטפים בבוקרו של יום בשטחים החקלאיים של מושב נתיב העשרה (שהוא עדיין שטח צבאי סגור) ובשעות הערב, אנו אורזים את הפרחים במשק מועלם במושב מאור (מועצה אזורית מנשה), כך שיוכלו לצאת למכירה ולסייע כלכלית ולוגיסטית למשק מנתיב העשרה.

האם את מודאגת מהעתיד? 

אני מודאגת מהמצב בכלל של האנטישמיות בעולם, של ראשי מדינות ומנהיגים שעוצמים עיניים אל מול הזוועות. מצד שני, לאחר הקורונה למדתי לראות שאנשים מרגישים צורך גדול לטוס קצת לחו״ל, לטייל, להתאוורר, לראות עולם, או לטייל בארץ ועל כן תכנוני הטיולים יחזרו. ייקח עוד זמן לא כרגע, אבל הם יחזרו, גם אם זה לגיחות קצרות יותר.

איריס בר, מדריכת טיולים בחברת 'בשביל הזהב'

כיצד המלחמה השפיעה על עבודתך?

המלחמה החלה בזמן שהובלתי קבוצת מטיילים בטיול מדהים ביפן. היה מאד לא קל ולא פשוט להיות בצד השני של העולם כשבארץ אנחנו חווים את סוף העולם. יפן מדינה לויאלית וקרובה לישראל אז לא הרגשנו מאוימים ומנכ"ל החברה עשה ככל שביכולתו על מנת לסייע לנו לחזור כמה שיותר מוקדם.

מדוע החלטת להתנדב?

אני מתגוררת ביקנעם, ישוב קהילתי קטן שמתנהל גם בימים כתיקונם על בסיס מתנדבים בקהילה.

מצאתי את עצמי נשאבת מיד עם חזרתי לארץ  להתנדב בחמ"ל יקנעם המושבה שנפתח ביום הראשון למלחמה.

בשבועות הראשונים יצאו מהחמ"ל אלפי מנות אוכל חם, סנדויצ'ים וצ'ופרים לחיילים בכל גזרת הצפון - הכל (כולל שינוע) בהתנדבות של תושבי המושבה וגיוס של מטבחים מוסדיים מהסביבה לאספקת האוכל.

בשבוע הראשון הוקם גם צוות מבשלות מקומי שעבד ביעילות והוציא מידי יום מאות מנות אוכל חם.

כיום אנחנו ממשיכים באספקת מאות מנות חמות מידי יום ליחידות שנמצאות בשטח ללא אפשרות גישה לאוכל חם. האוכל הוא תרומת חברת Envidia ואת השינוע של האוכל עושים מתנדבים שיוצאים כל יום ליחידות שנמצאות בשטח בגליל ובגולן.

כמו כן אנחנו מספקים  לחיילים  ציוד חורף. נוסף על כביסות לחיילים שנמצאים בסביבה הקרובה אלינו ושמירות בשער הישוב, אני נוסעת פעמיים או שלוש בשבוע לגליל ולגולן עם מאות מנות אוכל חם.

האם את מודאגת מהעתיד? 

התיירות, כמו תמיד באירועי קיצון, היא הראשונה להיפגע והאחרונה להשתקם. אני מקווה ומאמינה שאנשים יצליחו להתאושש מבחינה כלכלית ומורלית ולחזור לטייל.

המדינה לא מסייעת לנו כמדריכים כי רובנו עובדים כפרילנסרים.

כולי תקווה שעד האביב הסיוט הזה יהיה מאחורינו ונחזור לטייל ביעדים המדהימים שלנו, לצאת לקרוז מפנק באיים הבריטיים, לשוט על הדנובה עם הגבעטרון, לראות את פריחת הדובדבן וזו רק ההתחלה.