בין הקאנטרי לג'אז: מסע בעקבות פס הקול של אמריקה
שקיעות זהובות, אגדות מוזיקה, אחוזות מטעים וגם תנינים בביצות לואיזיאנה. לכבוד פתיחת המונדיאל שמתארח השנה בארה"ב, אינגה מיכאלי לוקחת אותנו למסע לאורך המיסיסיפי בין הערים שעיצבו את התרבות האמריקאית
השקיעה מעל הנהר הייתה כמעט מושלמת. השמש צבעה את המים בגוונים של זהב ונחושת, והספינה שטה בנחת בין גדות ירוקות שנראו כאילו לא השתנו זה אלפי שנים. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם לא צריך לעשות כלום, רק לשבת במרפסת, לנשום עמוק ולהביט בנהר.
וזה, אולי, אחד הדברים היפים בשייט על המיסיסיפי. הוא מכריח אותך להאט, וגם הסיפור שמסביב נחשף שכבה אחר שכבה: מוזיקה, היסטוריה, מאבק לחירות, חלומות אמריקאיים גדולים ושבר אמריקאי גדול לא פחות.
נאשוויל: המקום שבו הקאנטרי הפך לדת
נחתנו בנאשוויל, בירת טנסי, שיש שיקראו לה בירת המוזיקה של ארצות הברית. בנאשוויל המוזיקה לא שמורה רק לאולמות הגדולים, היא נשפכת החוצה מהברים שעל ברודוויי, מהחנויות, מכובעי הבוקרים והמגפיים, ומהתחושה הכללית שכולם כאן זמרים שמחכים להתגלות.
הקאנטרי צמח מהמפגש בין מסורות מוזיקליות שהביאו עמם מהגרים מאירלנד ומארצות אחרות לחיים הקשים בדרום האמריקאי, וב"היכל התהילה" הענק של מוזיקת הקאנטרי הסיפור הזה מקבל גוף וצורה, אבל אותי אישית כל הגודש הזה הרתיע מעט, ואני ממליצה לבקר דווקא ב"סטודיו B" הקטן, להירשם לסיור מודרך ולשמוע את הסיפור המרתק על ראשית דרכם של אמנים כמו רוי אורביסון, דולי פרטון, אלביס פרסלי ועוד רבים וטובים שהקליטו כולם בסטודיו הזה, שנמצא בפרברי העיר.
וכמובן, אי אפשר שלא לבקר גם ב"גרנד אול אופּרי" ("Grand Ole Opry"), המקדש של הקאנטרי. ביתו המקורי של מופע הרדיו והטלוויזיה שהפך את נאשוויל למה שהיא היום, הוא אודיטוריום ריימן (Ryman) שבמרכז העיר, אבל אל תוותרו על "אוֹפּרילֶנד" ("Opryland") שנפתח מחוץ לעיר – וכדרכם של האמריקאים, הפך לאתר עלייה לרגל עם מרכז קניות ענק, פארק מים, מלונות נופש ואולם מופעים גדול שלעמוד על הבמה העגולה שלו זו פסגת השאיפות כל אמן קאנטרי.
לצערי, לא מצאנו כרטיסים לאופּרי, אבל מספיק להסתובב בברודוויי בערב כדי ליהנות ממנה הגונה של מוזיקה ישר לווריד, ולהופעה של מוזיקת קאנטרי נפלאה ומקורית מומלץ להזמין מקום גם ב-"Station Inn" האיקוני.
ראוי לציין שנאשוויל היא לא רק בירת הקאנטרי, זו עיר תוססת ויפה ויש בה מוזיאונים, בניין קפיטול מיוחד שנבנה בסגנון יווני, ואפילו העתק של הפרתנון בפארק היפהפה שצמוד לאוניברסיטת היוקרה ואנדרבילט. ואם אתם משוחרי הוויסקי, אל תוותרו על נסיעה של שעה וחצי מהעיר ללינצ'ברג (Lynchburg), שם תוכלו לערוך סיור מרתק במזקקה של "ג'ק דניאלס" ולקנות בקבוק או שניים של ויסקי אמיתי מטנסי.
כתבות נוספות ב-mood:
ממפיס: המקום שבו הבלוז הפך לרוקנרול
שלוש שעות נסיעה מערבה מנאשוויל, וממפיס כבר נראית ונשמעת אחרת לגמרי. היא נוצצת פחות, ונראית גם פחות בטוחה בעצמה, כיאה לעיר שידעה ימים יפים הרבה יותר. כאן, בליבו של הדרום, לגדות המיסיסיפי, נולדו הבלוז ומוזיקת הנשמה מתוך כאב אמיתי של עבדות, של גזענות, של הפרדה. תוכלו לבקר ב"סאן סטודיו" המפורסם, או לבחור במקומו "בסטודיו Stax", המקום שבו פעלו והקליטו אמנים שחורים כמו אוטיס רדינג, וכיום מוזיאון מרתק המוקדש למוזיקת הנשמה האמריקאית.
וכמובן שאי אפשר להגיע לממפיס מבלי לבקר ב"גרייסלנד" (Graceland), אחוזתו של אלביס פרסלי ואחד הבתים המתוירים ביותר בארצות הברית. בנוסף לביקור בביתו וליד הקבר שלו, במוזיאון הענק שצמוד לבית תוכלו להתחקות אחרי חייו ומותו של הילד העני שנולד בטופלו, מיסיסיפי, גדל על הגוספל ששמע בכנסיות ועל הבלוז שניגנו ברחובות, והפך לימים למלך הרוקנ'רול.
אבל ממפיס היא לא רק אלביס. ב"מוטל לוריין", המקום שבו נרצח מרטין לותר קינג ב-1968, פועל היום המוזיאון הלאומי לזכויות האזרח, וגם אם הוא עמוס מאוד במידע, זה בהחלט אתר שאסור להחמיץ – תוכלו לראות את המרפסת שבה נורה קינג, לעלות לאוטובוס המקורי שרוזה פּרקס האמיצה עשתה בו היסטוריה כשהתיישבה בשורות הראשונות, ולהתוודע לסיפור הארוך והבלתי נגמר של המאבק לשוויון זכויות בארצות הברית.
ובערב, אל תוותרו על בּיל סטריט (Beale St) המפורסם, שאמנם לא משתווה בשום צורה לברודוויי בנאשוויל, אבל גם זו פיסת היסטוריה – במיוחד מועדון הבלוז של בי.בי. קינג, המקום הכי שווה בעיר להקשיב בו למופע בלוז ולאכול צלעות ברוטב ברביקיו.
שיט על המיסיסיפי: עורק החיים של הדרום
בממפיס עלינו על ספינת הנהר "American Splendor" והפלגנו לשיט של שבעה לילות דרומה עד לניו אורלינס, ומשהו בקצב של הטיול השתנה. את אותו המסלול אפשר כמובן להשלים גם בנסיעה ברכב, אבל לנו קסמה מאוד האפשרות של שיט איטי ונינוח בספינת קיטור של פעם, זאת עם הגלגל הענק שמאחור.
תוך כדי שיט, עצרנו בכמה עיירות שיושבות על "דרך הבלוז" (Blues Trail), כמו קליבלנד, מיסיסיפי, שם נמצא מוזיאון גראמי קטן, אינטראקטיבי ומהנה מאוד שנפתח בעיירה כדי להכיר בתרומה העצומה של מדינת מיסיסיפי לתרבות האמריקאית.
בתחנה הבאה, ויקסבורג, המוזיקה פינתה את מקומה להיסטוריה, שכן בעיירה התחולל אחד הקרבות החשובים ביותר במלחמת האזרחים האמריקאית, והמצור שהוטל עליה בשנת 1863 נחשב לנקודת מפנה במלחמה. את כל הסיפור שמענו תוך כדי ביקור בפארק הצבאי הלאומי (Vicksburg Natkional Military Park), אבל שווה להגיע לכאן רק אם אתם ממש מתעניינים בנושא.
את התחנה השלישית אהבתי במיוחד: נאצ'ז (Natchez), מיסיסיפי, היא אחת הערים היפות לאורך הנהר. יש בה אחוזות מרשימות, טבע ירוק, רחובות נעימים, והילה של עולם ישן, אבל מתחת לחזות האלגנטית מסתתר סיפור מורכב הרבה יותר. במהלך הסיור ביקרנו בשוק העבדים ההיסטורי ויצאנו לחקור גם את הכביש הנופי דרך נאצ'ז (Natchez Trace Parkway), ששימש במשך אלפי שנים את השבטים האינדיאניים של האזור – היום לא נשאר מהם הרבה, פרט לכמה תילים ולמרכז מבקרים קטן ועצוב למראה.
בין אחוזות מטעים לתנינים
רגע לפני שנפרדנו מהספינה, יצאנו לשיט בעקבות תנינים בבּאיוּ (הנחלים השקטים והאיטיים שזורמים בלואיזיאנה ומכונים בטעות ביצות) עם חברת "Ragin Cajun Airboat Tours", וזו הייתה חוויה שאסור לפספס. למדנו על 300 אלף התנינים של לואיזיאנה, הסתכלנו להם בלבן של העיניים ואז הגברנו מהירות וטסנו בין עצים עמוסים בטחב ספרדי, ציפורים והרבה מאוד טבע פראי.
אחר הצהריים יצאנו לביקור באוֹק אַלי (Oak Alley), אחת מאחוזות המטעים המפורסמות בדרום, בזכות שדרת האלונים המפורסמת שנמתחת מהנהר אל הבית הלבן והיפהפה. זה אחד המראות היפים בלואיזיאנה, אף על פי שיש עוד כמה וכמה אחוזות מרשימות לאורך אותו הכביש שנושק לנהר, בהן גם אחוזת ויטני שמספרת לעומק את הסיפור הקשה על העבדות באחוזות המטעים.
ניו אורלינס: המקום שבו נולד הג'אז
ואז נפרדנו מהספינה והגענו לניו אורלינס, העיר שבה צמח הג’אז. והמוזיקה נוכחת גם היום בכל פינה ברובע הצרפתי, בין המרפסות המעוטרות לחצרות הנסתרות - בכיכר ג’קסון ובכיכר קונגו, ברחוב בורבון (Bourbon St) הרועש והפרוע או ב-Frenchmen St התיירותי פחות, במועדון כמו "Preservation Hall" המתפורר והאיקוני שבו הקשבנו למופע קצר של כ-40 דקות, או בקרן רחוב.
אבל ניו אורלינס היא גם עיר של רוחות, ולא רק משום שלווּדוּ יש כאן מקום של כבוד (חפשו את המוזיאון), או משום שרבים מהבתים העתיקים של ניו אורלינס נחשבים רדופים (הירשמו לסיור רוחות לילי, אם תעזו), וגם לא משום שבתי הקברות המפורסמים של העיר הפכו לאטרקציות בפני עצמם.
הרוחות של ניו אורלינס הן גם רוחות אחרות, של אלו שחיו כאן, טבעו כאן או שרדו את הוריקן קתרינה, שהחריב חלקים מהעיר באוגוסט 2005. צאו לסיור בשכונות העוני שנפגעו יותר מכול, ותגלו שהאסון לא הסתיים כשמפלס המים ירד. הוא שינה את העיר, את תחושת הביטחון, ואולי גם את האמון של התושבים במדינה שהייתה אמורה להגן עליהם.
ועדיין, ניו אורלינס חיה ונושמת, אז אל תוותרו על סופגניות הבּנייה המפורסמות של "Café du Monde", על משקה ב"Carousel Bar" המסתובב שבמלון מונטליאונה, על אינספור הגלריות ברחוב רויאל (Royal St) וגם על רובע הגנים היפהפה והמטופח (Garden District). זה היה הביקור השני של בעיר, ואין לי ספק שעוד אחזור לכאן. תם ונשלם המסע המוזיקלי בדרום ארצות הברית שהיה עבורנו הגשמת חלום, וזה הזמן לציין שיצאנו אליו עם "החברה הגיאוגרפית", שמציעה בין השאר טיולים מיוחדים כמו זה.
אינגה מיכאלי היא מתרגמת, כתבת תיירות ומרצה, חובבת רואד טריפס וטיולי עומק וסולו. האינסטגרם של אינגה.
