הבלוג של אוהד קב | הקדמה
אנחנו עושים את כל הדרך הזו כדי ליצור תנאי הישרדות מלאכותיים בעוד שכאן חיים "שורדים" אמיתיים שאלו החיים שלהם יום יום שלא מסתיימים אחרי חודשיים. אז בשביל אנשים מסוימים התמונות האלה הן עוד פרצוף של אדם אקזוטי או סתם ילדה חמודה. בשבילי התמונות האלו הן מראות המאפשרות לי להסתכל בפרספקטיבה אחרת על התרבות שלי, שלנו | הבלוג של אוהד
כתב: אוהד קב | עריכה לשונית: נעמה נעמי ליבה
המפגש הראשוני שלי עם התכנית ״הישרדות״ החל אי שם עוד בשנת 2000, הייתי אז בן 11, שודרה העונה הראשונה של הישרדות האמריקאית שהצטלמה במלזיה ועשתה רעש גדול. כבר אז הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה שנקרא 'הישרדות'. משהו בפורמט ובחיבור לטבע הלהיב אותי מאוד. תמיד הרגשתי בתוכי שאני סוג של ילד פרא. אמנם ילד עירוני שרגיל לרעשי האוטובוסים והעשן, אבל הגוף והלב שלי בכלל מסתובבים בלב הג'ונגל עם תחתונים ומצט'ה ביד כדי לשרוד.
במהלך השנים נחשפתי ללא מעט ניסיונות שכנוע לגשת לאודישנים לתוכנית, אבל משהו בחשיפה הטלוויזיונית הרגיש לי שזה יותר מדי בשבילי, וויתרתי.
ביום קיץ לוהט בחודש יוני 2018 בעודי יושב עם אחי במשרדנו החדש על בניית העסק שזה עתה פתחתנו, אני מקבל שיחת טלפון, ולתדהמתי מגיעה הצעה מחברת ההפקה של הישרדות לצלם את העונה הקרובה. התרגשות, אמרתי שאחזור אליה והתגובה האוטומטית שלי הייתה לסרב. בדיוק הייתי בתקופה של התחלות חדשות, בנייה של קריירה מקצועית, זוגיות קרובה ופורחת. איך אעזוב עכשיו ואסע לצד השני של העולם? ובכלל, חודשיים רחוק מהמשפחה ומבת הזוג שלי, ועוד מיני מחשבות על החבר הכי טוב שמתחתן ועל הכלב שחייב את הליטוף שלי כל לילה.
המתנה שלי לגיל 30
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שניתקתי את הטלפון היה להתקשר לבת הזוג שלי נעמה, ולספר לה את החדשות. היא כמעט התעלפה משמחה: ״אתה חייב לקחת את זה״ זה הדבר הראשון שאמרה במין ספונטניות מעוררת הערצה והוסיפה: " זו המתנה שלך לגיל 30 ואתה חייב לקפוץ על ההזדמנות". כך הגיב גם אחי, ובהמשך כל מי ששיתפתי בהתלבטות הזו.
החיים, אמרתי לעצמי, הם רצף של הזדמנויות ותזמונים. לעיתים מתכננים תכניות אבל אז מזומנות לנו הפתעות במהלך הדרך. כדאי לקטוף הזדמנויות כאלה. תוך הקשבה ללב ולאינטואיציה החלטתי לצאת למסע הזה ולהשאיר את כל הלבטים מאחורי.
מאותו רגע של החלטה, יצאתי למסע הכנות ארוך שכלל התארגנות מעשית והכנה נפשית לצעד הזה. הפקה כל כך גדולה בחוץ לארץ. ואיזה ציוד לוקחים? מה אם יחסר לי משהו מסוים? איזה בגדים צריך? איפה אגור? את מי אכיר שם? כמה מצלמות אקח? כמה עדשות? ומה עם קפה שחור? מכל הטיולי הצילום הארוכים שיצאתי אליהם בהפקה כזאת עוד לא הייתי.
נותרו חודשיים עד הטיסה. ולא ידעתי מהו היעד שאליו אני נוסע, שכידוע נשמר בסוד עד הרגע האחרון מה שלא מנע ממני להעלות ספקולציות לגבי המיקום ומה שאפגוש שם. זה היה הזמן שבו דמיינתי את כל מי שאפגוש. לימים התברר שהפער בין הדמיון שלי לבית המציאות שפגשתי רק הלך וגדל עם הזמן לאורך המסע.
אנחנו מייצרים תנאי הישרדות מלאכותיים, בעוד שכאן חיים ה"שורדים" האמיתיים
סוף אוגוסט המיוחל הגיע, אני יוצא לשדה ומתחיל את המסע שבו הכל עתידי להתרחש. הנסיעה למקום בו תתרחש התוכנית ערכה כשלושה ימים. שלוש טיסות ארוכות לצד השני של העולם, נסיעה של 15 שעות באוטובוס ועוד שעתיים בסירה עד שהגענו למחנה שלנו - וכל זאת בשביל לתת ל-18 מתמודדים הזדמנות לחוות הישרדות כמה שיותר רחוק (פיזית ומנטלית) מהארץ הסואנת בה הם חיים.
בדרך למחנה שלנו עברנו על פני בקתות קטנות שנראו כ"לא ראויות למחיית אדם", וחשבתי לעצמי על הקונספט של התכנית הישרדות. אנחנו עושים את כל הדרך הזו כדי ליצור תנאי הישרדות מלאכותיים בעוד שכאן חיים "שורדים" אמיתיים שאלו החיים שלהם יום יום ואף אחד לא מסריט אותם והם גם לא מסתיימים אחרי חודשיים. צובט את הלב.
ההרגשה שלי הייתה שלא משנה כמה אמפטי אהיה לאנשים, כמה שאנסה להתחבר לבנאדם שמולי, לאותו אחד שנולד על האי, לא אוכל להיות חלק טבעי מהמקום הזה. לא אוכל להבין אותו או להכיר אותו באמת. הרגשתי שלא משנה כמה אסתובב פה, החוויה פשוט לא תגיע לרמה של חוויה אבסולוטית כמו שהייתי רוצה.
הדיסוננס בין תכנית הריאליטי למציאות של אנשי האי
עם הזמן נוצר בי חשק עז להיות לרגע מקומי, להסתכל מסביב ולהכיר כל שביל, שיח ועץ בכפרים הללו ,וכל ילד שרץ בין השדות הבלתי נגמרים של האורז. להיכנס לראש שלו, מה עובר לו בראש שהוא רואה אותנו מגיעים לפה כל הזמן בג׳יפים האלה? איך החיים שלו ? האם טוב לו?
בתור צלם, התמונות מתעדות את נקודת המבט שלי על החיים. הן הדרך שלי לתקשר אליכם מה מעניין אותי, ומה מרגש אותי. היה חשוב לי בין השאר לתעד את הדיסוננס בין תכנית הריאליטי המצולמת על האי, לבין המציאות של אותם אנשים החיים שם ליד.
ברגעים שבהם לא נדרשתי לעבודתי כצלם של ההפקה, הרחקתי מהמגורים שלנו ומרמת החיים הטובה שהייתה לנו שם, יצאתי לכפרים ולבקתות הקטנות כדי לקבל קצת פרופורציות ולהבין שבחיים הכל יחסי. הגיחות הקצרות יצרו את הסיפור שלי על חצי האי הכה מיוחד הזה. כל תמונה מספרת סיפור שלם, של ילד, של משפחה, קהילה וכפר דרך העיניים והעדשה שלי. הצלחתי לראות, להבין ולצלם חיים מלאים וצנועים, מחוברים ואותנטיים. אני מקווה שהצלחתי להעביר מבעד לעדשה את המפגש היום יומי של המקומיים עם הטבע הפראי, באופן ישיר ובוטה, באופן שונה מהמפגש המתווך שלנו איתו. הבחירה שלהם היא פשטות וקירבה לטבע.
נדמה כי התרחקנו מהטבע האמיתי עד כדי כך שאנו מיצרים לעצמנו אירוע חיצוני מלאכותי. כדי לנסות להתחבר לחיים פשוטים בטבע, אנחנו צריכים. היום אנחנו צריכים ליצור תכנית ריאליטי בשביל להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו. יש לנו, "המערביים" נטייה לחשוב שהאנשים כגון אלה, חיים במצב ההישרדותי. מקיימים עצמם ברבדים של הצרכים הבסיסיים ולא יותר מזה. במהלך המסע הזה ראיתי את המרחק בין התפיסות הסטריאוטיפיות שלי, כתוצר של העולם המערבי. הסתבר לי שאותם מקומיים חיים חיי משפחה וקהילה מלאים, לומדים ומתפתחים ועוסקים במימוש עצמי. הם בעיקר נהנים מהאינטראקציה החזקה עם הטבע ובכל הטוב שהוא והחיים טומנים בחובם.
הפסקה קטנה ממרוץ החיים
אז בשביל אנשים מסוימים התמונות האלה הן עוד פרצוף של אדם אקזוטי או סתם ילדה חמודה. בשבילי התמונות האלו הן מראות. מראות המאפשרות לי להסתכל בפרספקטיבה אחרת על התרבות שלי, שלנו. רגעים שמאפשרים לי הפסקה קטנה ממרוץ החיים, שנותנים לי את האפשרות לעצור ולחשוב על שאלות קיומיות כמו: עד מתי נתרוצץ סביב עצמו, עד מתי נלחם אחד בשני ונחטט לאנשים אחרים בחיים, מתי נתחיל להתעסק בדברים החשובים באמת, נשים את הדרמות המיותרות בצד, ונתחיל לחיות...