הטוב, הרע והליסינג

עסקת שכר-מכר על כלי רכב, או "ליסינג" כפי שמקובל יותר לקרוא לה, היא בעצם חכירת רכב לתקופה ארוכה, מוסכמת מראש, לעיתים עם אופציה לרכישה בתום התקופה.

זו שיטה שמתאימה מאד לארגונים ועסקים, ויש לה יתרונות ברורים על רכישת רכב חדש. היא מאפשרת לא רק לפרוש את ההוצאה על-פני תקופה ארוכה, אלא גם ליהנות מהטבות מס. יתרון נוסף וחשוב: בניגוד לקניית רכב בתשלומים, עיסקאות ליסינג לא "מבזבזות" את מסגרת האשראי של העסק בבנק או בחברת האשראי, ולכן לא מגבילות אותו בהוצאות אחרות.

מקובל להבחין בין שני סוגים של ליסינג:
* ליסינג מימוני, על-פי תקנות המס.
* ליסינג תפעולי, שהוא בעצם שכירות ארוכת טווח לכל דבר.

ליסינג מימוני

ליסינג מימוני בעצם דומה מאד למשכנתא. הלקוח משתמש ברכב ורוכש אותו בהדרגה בתשלום חודשי, במשך מספר שנים. מלבד פרישת ההוצאה על-פני התקופה, הוא גם נהנה מהטבות מס שבחלק מהמקרים נוגעות לאופן חישוב ירידת ערך הרכב ובאחרים קשורות להכרה בהוצאות המימון.

החיסרון הגדול של ליסינג המימוני הוא בחוסר הגמישות: הפסקת העיסקה באמצע תקופת החכירה כרוכה לעיתים בתשלום "קנס". גם כאשר ניתן להפסיק את החכירה, או להחליף את הרכב החכור, עלול להיות הפסד בהתחשבנות מחדש עם מס ההכנסה.

ליסינג תפעולי

בשנים האחרונות התפתח סוג חדש של ליסינג תפעולי, שהפך פופולרי מאד במגזר העסקי ובמיוחד בענף ההייטק. בשיטה הזו כל ההוצאות למעט ההוצאה על הדלק, חלות על חברת הליסינג. במקרה של טיפול ממושך או תאונה, חברת הליסינג מספקת רכב תחליפי. בתום התקופה הרכב חוזר לחברת הליסינג, ללא אפשרות לרכישה על-ידי הלקוח.

בענף ההייטק מקובל השימוש בשיטה זו כדי לאפשר לעובדים ליהנות מ"רכב צמוד". העלות מנוכה מהשכר של העובד (מהברוטו ולא מהנטו, חושב להוסיף), ובדרך-כלל מאפשרים לו לבחור את סוג הרכב המועדף עליו (כמובן בהתאם לאילוצים הקשורים להיצע, למדיניות החברה או לדרג של העובד).

חוגגים על חשבוננו

בראייה הרחבה יותר, ליסינג איננו אלא הטבת מס שמדינת ישראל מעניקה לקבוצה של מעסיקים ועובדים על חשבון הכלל.

נהנות מהטבת המס הזו גם חברות הליסינג הגדולות, שהרכבים שלהן מהווים למעלה ממחצית ציי הרכב הפרטי בישראל. לחברות הללו יש כוח עצום, שמאפשר להן לקבוע את המחירים של דגמי מכוניות רבים בשוק הישראלי. הן מקבלות אותן במחיר נמוך בכ-20 אחוז מהמחירון הרשמי של היבואן, שמתחייב לא לתת הנחות דומות לצרכנים פרטיים כדי שלא לפגוע בערך המכוניות של חברות הליסינג.

המסקנה הבלתי נמנעת: הצרכן הפרטי הוא זה שמממן את "הרכב הצמוד" של עובדי ההייטק ושאר מוטבי הליסינג. הוא משלם יותר גם כשהוא קונה מכונית, אבל גם כשהוא מוכר אותה ונאלץ להתחרות בחברות הליסינג, שנפטרות מהמכוניות הישנות אותן קנו בהנחה מופלגת.

למפגע הבטיחותי הזה מצטרף הנזק המצטבר כתוצאה מטיפול רשלני ברכב במהלך תקופת החכירה. חברות הליסינג עושות הכל כדי לחסוך, ולכן מעניקות לרכב תחזוקה מינימלית ("תחזוקת שבר"). לרוב, הטיפולים לא מתבצעים במוסכים מורשים ברשת היבואן ולכן אינם נעשים במקצועיות ובהתאם להוראות היצרן, והחלפים הם מאיכות ירודה.

לזה אפשר להוסיף את הצורה המחפירה בה מתייחס הישראלי הממוצע לרכב הליסינג, כשאינו מהסס לנהוג במכונית הנוסעים העדינה שהופקדה בידיו כברכב שטח. בסיום התקופה חברות הליסינג נפטרות מהרכבים - מוכרות אותן לשוק הפרטי כשהן במצב ירוד, גם מבחינה בטיחותית.

בקיצור: הליסינג פוגע בהכנסות המדינה, בבטיחות בדרכים ובתחרות בענף הרכב. ומי אשם בזה? המדינה עצמה, שמזינה את הביקוש לליסינג באמצעות הטבת מס שערורייתית שרק חוג מצומצם של עובדים ומעבידים נהנה ממנה.

לאתר הרכב נטקאר