דיזל או בנזין
מכוניות הדיזל של פעם היו רועשות ומוגבלות. עד כמה המצב השתנה? ובאיזה מקרים רכב דיזל פרטי דווקא משתלם?
קשה להאמין, אבל עד לפני כעשר שנים אסור היה לייבא לישראל מכונית נוסעים עם מנוע דיזל - אלא אם כן היא נועדה לשמש כמונית. גם בשנים הראשונות שאחרי הסרת האיסור, המצב לא השתנה הרבה. ההיצע של מכוניות הדיזל היה אפסי והביקוש אפילו נמוך ממנו.
בישראל, כמו ברוב העולם, לא אוהבים מכוניות דיזל. בשימושים מסויימים הן עשויות להיות חסכוניות מאד, אבל בזה מסתכמים בדרך-כלל היתרונות שלהן.
חלק ממכוניות הדיזל של ימינו אמנם עולות בהרבה על אלו שהכרנו פעם, אבל הן עדיין מכוניות שאוהבי נהיגה מתרחקים מהן. כאלו שמיוצרות בשביל אנשים שיחסם למכונית המשפחתית לא שונה בהרבה מיחסם למקרר הביתי. מנועי הדיזל לרכבים פרטיים אמנם השתפרו מאד במשך השנים. אבל עדיין, גם היום, קשה להעלות על הדעת מדוע מישהו ירצה לרכוש מכונית דיזל, שלא מתוך השיקול כלכלי.
יוצאי הדופן הם רכבי שטח והטנדרים מבוססי הדיזל, שהפכו אופנתיים מאד במגזרים מסויימים. אליהם נגיע בהמשך.
חסרונות הדיזל
בהשוואה למכוניות מונעות בנזין, מכוניות הדיזל עדיין רועשות ומסורבלות. משקלן גבוה, לרוב באופן שפוגע באיכות הנהיגה. תנועתן גמלונית, רעידות המנוע מטרידות, תגובת הדוושה מושהית, רצועת הכוח שלהן צרה, והן מתעבות טורים גבוהים. במילים אחרות: לא כיף לנסוע בהן.
הסולר, המשקה החביב על מנוע הדיזל, הוא נוזל מצחין ומלכלך. בניגוד לבנזין, התדלוק בסולר היא משימה שדורשת אמצעי זהירות קפדניים, פן ידבק הנוזל השחור והשמנוני לנעליך ויתפשט מהן לשטיח המכונית, המכנסיים, ומה לא. ובניגוד לדעה הרווחת, הזיהום שיוצר מנוע הדיזל מסוכן יותר לבריאות ולסביבה (רק לאחרונה החלו מספר יצרנים להשתמש בפילטר חלקיקים יעיל, שמשנה מעט את המצב).
אמנם מכוניות הדיזל המודרניות, שמצויידות במנועי הזרקה ישירה, מגדש טורבו (ושיפורים נוספים שנתייחס אליהם בהמשך), כבר אינן סיוט נהיגתי ובטיחותי. בכל אופן, הנאה רבה לא ניתן להפיק מהנהיגה בהן.
למי דיזל מתאים
כאמור, המוטיבציה העיקרית לרכישת רכבי דיזל היא כלכלית. צריכת הדלק של מנוע דיזל נמוכה בהשוואה למנוע בנזין ב-25-30 אחוז. בחלק מתחנות דלק מחיר הסולר גם זול משמעותית. מנועי דיזל אמינים ממנועי בנזין, ומאריכים ימים, וזה חשוב למי שצריך "סוס עבודה".
מצד שני, הנפח של מנועי דיזל גדול יותר והמכוניות עצמן יקרות יותר. נתון משמעותי נוסף: אגרת הרישוי השנתית של רכבי דיזל גבוהה יותר. זהו מעין "קנס" שמטילה המדינה על בעלי רכב דיזל. ברכב פרטי עומד היום היטל זה על 1,433 שקלים. ברכב מסחרי קצת פחות.
המדינה רוכשת דלק במטבע זר, לכן ההיגיון אומר שהיה צריך להיות לה אינטרס שנחסוך בדלק. אבל מול האינטרס הלאומי המובהק עומדים צרכים תקציביים קצרי-טווח: המדינה נוטלת לקופתה כ-70 אחוז ממחיר הבנזין לצרכן, ומעבר גורף לדיזל היה מזיק להכנסותיה. אז מצידה - עדיף שאנחנו נבזבז.
ומצדנו? מי שנוסע מעט לא יכול ליהנות מהיתרון הכלכלי של רכב דיזל, בגלל מחיר הרכב וגובה אגרת הרישוי. עקרונית, הקילומטראז' השנתי הממוצע של רכב בישראל (17,000 ק"מ) הוא קטן מדי מכדי להצדיק רכישה של רכב מונע דיזל. מעשית, החישוב הזה לא מדוייק כי הממוצע כולל נתוני רכב פרטי, רכב מסחרי, ציי רכב וכו'.
חישוב מדוייק יותר צריך להיות לגופו של מקרה, ולהביא בחשבון את החיסכון בדלק, את התשלום הנוסף על אגרת רישוי, את מחיר הרכב עצמו, ולא פחות חשוב: את ירידת הערך של הרכב. ירידת הערך של רכבי דיזל פרטיים תלולה יותר. רכבי דיזל מסחריים ורכבי שטח דווקא נוטים לשמור על ערכם.
לאדם פרטי שלא נוסע הרבה, ספק אם ישתלם לעבור לדיזל. רכב מסחרי מבוסס דיזל, לעומת זאת, יכול להצדיק את קיומו כבר אחרי נסיעה של 10,000 ק"מ. כיום, כאשר "שווי רכב צמוד" לצרכי מס אינו תלוי עוד בנפח המנוע, כדאי גם לחברה בעלת צי רכב קטן לשקול מעבר לרכבי דיזל עבור עובדים שעושים קילומטראז' גבוה.
למה יש כל כך מעט מכוניות דיזל?
בשוק הישראלי יש כמה עשרות דגמים של מכוניות נוסעים מבוססות דיזל. זה עשוי להישמע הרבה, אבל זה מעט מאוד באופן יחסי. יש לכך שתי סיבות, שתיהן מאד פרובינציאליות:
א. בישראל מעדיפים גיר אוטומטי, ורוב מכוניות הדיזל מגיעות עם גיר רגיל. הסיבה הפשוטה לכך היא שגיר אוטומטי הוא בזבזני יחסית, והרי כל תכליתו של מנוע הדיזל היא לחיסכון.
ב. היצע מכוניות הדיזל היפניות קטן יחסית. בשני השווקים העיקריים שלהם, ארה"ב ויפן, הדיזל אינו אהוד במיוחד.
בחלק ממדינות אירופה מכוניות הדיזל פופולריות היום לא פחות - ולפעמים יותר - ממכוניות הבנזין. בישראל זכה הדיזל להצלחה דווקא כמוצר בון-טון לאנינים, בגלל האופנתיות של רכבי השטח מבוססי הדיזל והמחיר הנמוך של הדלק.
בכל זאת בחרתם בדיזל? הנה דברים שכדאי להתעקש עליהם
הביקוש הגובר למכוניות דיזל באירופה, ותהליך המחשוב של המכוניות שהופך אותן ליעילות יותר, מדרבנים בשנים האחרונות את יצרני הרכב לפתח מנועי דיזל טובים יותר, ולשלב במכוניות המבוססות עליהם שיפורים נוספים. השילוב של "מגדשי טורבו", למשל, הוא תוספת חיונית ששיפרה את ביצועי מכוניות הדיזל. מכוניות דיזל ללא מגדש טורבו הן איטיות כשבלול, ומסלימות את הסבל לכדי בעיה בטיחותית: הרי אין מצב מסוכן יותר על הכביש מאשר שהות ארוכה במסלול הנגדי לצורך עקיפה ממושכת. מכוניות דיזל עם מגדש טורבו מתאפיינות בביצועים טובים יותר, ובטוחות יותר לשימוש.
אבל למהפכה האמיתית קוראים "הזרקה ישירה". מנועי הדיזל המודרניים מצויידים כיום במערכת "מסילה משותפת". בלי לגלוש לעגה טכנולוגית, מדובר בשליטה ממוחשבת באחידות, מינון ועוצמת הזרקת הדלק. על הכביש זה מתבטא בפחות רעש ורעידות לעומת מנועי הדור הקודם, ובתאוצות ביניים חזקות מאלו של מנועי בנזין מקבילים.
בקיצור: אם כבר דיזל אז רק עם טורבו. הזרקה ישירה בשיטת "מסילה משותפת" עדיפה על הזרקה עקיפה, בעיקר כשהיא מגיעה עם מגדש טורבו. וכמו במנועי בנזין, מנוע טורבו-דיזל מספק יותר כוח כשהוא נושם אוויר שעובר דרך מצנן-ביניים ("אינטרקולר"). לשם דוגמה: מערכות קירור כאלו הן בדיוק מה שעושה את ההבדל בין מנועי ה-90 כ"ס וה-110 כ"ס של פולקסווגן/אודי (TDI) ופיג'ו/סיטרואן (HDI). אצל שתי החברות, התוספת של אינטרקולר מאפשרת לסחוט מאותו מנוע יותר כוח, והופכת את רכב הדיזל למשהו שאפשר, בלית ברירה, לנהוג בו.