מחבל מבית

ב-6 במאי 1984, ענת קינן מתה. היה זה ערב ל"ג בעומר, וענת ושתי בנותיה הקטנות, חגית ואילנית, היו בדרכן הביתה. הן ביקרו בחגיגות ההילולה של רבי שמעון, הן היו עייפות ומיהרו הביתה, והאם החליטה לעשות קיצור דרך סמטה קטנה וחשוכה. חגית, רק בת 7, פחדה מהחושך, והפצירה באמה לצאת מהסמטה ולחזור לרחוב הראשי הסמוך. ענת הרגיעה אותה; הסמטה קצרה, החושך ייגמר מייד. את הצעדים של אדם רביעי בסמטה היא שמעה, אבל לא ראתה דבר. לאחר כמה שניות שמעה שוב צעדים, רשרוש קל, ושוב צעדים. לאחר כמה שניות ראתה יד עם אקדח, שמעה ירייה ועוד ירייה, ועוד אחת, ועוד אחת. מההדף עפה אל הכביש, הבנות נמלטו להסתתר תחת משאית סמוכה. הצווחות שלהן הן הדבר האחרון שענת זוכרת מאותו ערב. "משהו הדהד לי בנשמה, ושמעתי 'אמא אל תמותי' שוב ושוב, ריחפתי מלמעלה, ראיתי אותן, שמעתי אותן, ואז חזרתי לחיות."

עוד מספר בסטטיסטיקה

ב-6 במאי 1984 רוקן מאהבה לשעבר של ענת מחסנית בסמטה ההיא. ארבעה כדורים פגעו בענת, היתר נותרו בסמטה. סיפורה, כמו אינספור סיפורים אחרים של נשים שסבלו וסובלות מאלימות בידי בני זוגן, נכנס תחת הסטטיסטיקה העגומה שמדינת ישראל מכנה ביובש "אלימות דומסטית". אך סיפורה של ענת, בניגוד להרבה סיפורים אחרים, יותר מדי סיפורים אחרים, נגמר בטוב. היא התעוררה שלושה שבועות לאחר מכן בבית החולים בכדי להתחיל בתהליך שיקום ארוך וקשה. בעלה באותה תקופה נפטר מאז, והיא התחתנה בינתיים מחדש. היום היא מגדירה את עצמה כאדם מאושר, מאוהב, שלם. השיחה איתה מרגשת, אפילו מצחיקה לעתים. אך באופטימיות של ענת, במלחמה שלה במוות ובחזרה לחיים מלאים, יש מעבר לאישי: היא מעוררת השראה ואולי תקווה שגם לנשים אחרות, כאלה שסבלו מאלימות, סובלות ממנה עדיין, יש פתח מילוט.

כרוניקה של איומים וסחיטה

האיש שירה בענת לא הכיר אותה היטב. הוא היה חבר של בעלה לשעבר, איש נשוי, וחיזר אחריה במרץ. "שכבנו פעם או פעמיים, היתה שם משיכה, אבל אז רציתי להפסיק את זה. הוא ניסה להתנגד, ניסה שנצא שוב, שנשכב שוב." כשדבר לא עבד וענת סירבה להיפגש עמו, אמר לה שיש בידיו תמונות עירום שלה, ואיים בחשיפה. היא הגיעה לביתו לדרוש את התמונות, וכשלא נתן לה אותן, נשברה. "אמרתי לו שבעלי יודע, ושיראה את התמונות לאשתו, שיפרסם אותן ויעשה איתן מה שהוא רוצה, העיקר שלא יציק לי יותר." בייאושה קבעה ענת פגישה עם אשתו: "התחננתי איתה שתדבר איתו, שיעזוב אותי, שאני לא רוצה אותו. היא אמרה לי שהוא בפיקסציה עליי, שיש לו תמונה שלי מתחת לכרית שלו, שהוא מאוהב בי לגמרי." הפרשה הסתיימה, לפחות באופן זמני, כשעזבו ענת ומשפחתה את העיר. אז הסכים להניח לה: "הוא אמר לי תעזבי, אני נותן לך לעזוב. אבל אם תהיי של מישהו אחר, אהרוג אותך."

הבושה והאשמה

שבע שנים חלפו, ענת עברה לירושלים. בטוויסט חולני של הגורל, עברו ענת ומשפחתה לגור בשכונת הילדות של אותו גבר. "לא ידעתי את זה, זה קרה לגמרי במקרה. גם כשהוא עקב אחריי ואז ירה בי, לא ידעתי שזה הוא. הייתי צמח שבועיים, ורק שלושה שבועות אחרי הירי סיפרו לי מי ירה בי." היתה זו תקופה של אירועי ירי בירושלים, וענת והבנות הניחו כי היורה הוא מחבל. "אני זוכרת שאחרי אחת היריות צעקתי עליהן להסתתר, שזה מחבל. למזלי עפתי לכביש הראשי, ולמזלי הבנות היו איתי. אם הן לא היו שם, אם הכביש היה פחות סואן ולא היו מצילים אותי, הייתי מתה שם באותו יום."

לענת היסטוריה ארוכה וכואבת של אלימות במשפחה. בעלה לשעבר היכה אותה במשך עשר שנים ארוכות, והיא לא התלוננה: "התביישתי. אפילו לאחותי, האדם הכי קרוב אליי בעולם, לא הייתי מסוגלת לספר." על הקושי להתלונן, להוציא את זה החוצה ולהימלט, מעידה ענת כשהיא אומרת שהרגע שבו החליטה לספר היתה "נקודת משבר":" הרופאים בחדר מיון שמו לב שאני 'נופלת' יותר מדי, יותר מדי תאונות. פעם כידון של אופניים, פעם מדרגות. הם לא האמינו לי, והזמינו משטרה. ואז סיפרתי. ומשם עברתי למעון לנשים מוכות, ואז חזרה הביתה".

לענת בטן מלאה על איטיות המערכת, על הביורוקרטיה, על זה שאין, בעצם, לאן ללכת: "מה תעשי? יש לך ילדים, יש לך בית, אז היית במעון לנשים מוכות, אז מה. והאנשים במשרדי הממשלה יש להם זמן. הכל ינוח שם, הכל יחכה." המודעות לסבלן של נשים מוכות, היא אומרת, לא משנה את העובדות בשטח: "תראי כמה נשים נרצחות, ואני בטוחה שאחת מכל ארבע שמקבלת מכות לא מדווחת על זה. אני יודעת שאני לא דיווחתי על זה. הייתי במעון וראיתי את זה, את הייאוש, ועבדתי עשר שנים עם נשים של אסירים ונשים של נרקומנים, וראיתי את זה. את חוסר האמונה בעצמך ואת חוסר האמונה במערכת." נראה כי הפרקליטות, במקרה ניסיון הרצח של ענת, הסכימה איתה. גזר הדין שניתן ליורה היה חמש שנות מאסר, הפרקליטות ערערה על קלות העונש והוא קיבל שנתיים נוספות. "היום הוא בחוץ, אפילו ראיתי אותו פעם אחת מאז, ברחוב."

"עוד 'וי' על עוד מטרה בחיים"

ענת הצטרפה לצוות הנשים של "המראה" במאי השנה. שם עברה טיפולים, ניתוחים לא מעטים, אימוני כושר וייעוץ מקואצ'ר. "'המראה' היתה חלק ממטרה שהצבתי לעצמי. אני חייבת חלום, ואני חייבת מטרה, לשים 'וי' ולעבור הלאה, אם לא אני אמות." הריחוק מהבעל והילדים במשך חודשיים תמימים היה קשה, אבל היא מעידה שהיה שווה: "אני נהנית מעצמי היום, מטפחת את עצמי, מתחילים איתי ברחוב וזה כיף. אפילו בעלי מאוהב בי יותר ואני בו". תמר, בתם המשותפת של בני הזוג, לא זיהתה את אמה ברגע המפגש: "היא רצה אליי, ואז רצה לבעלי ואמרה לו, וזה נורא ריגש אותי: 'אבא, היא לא נראית כמו אמא, אבל יש לה את הריח שלה'".