"לצערי הרב הם לא אישרו שירת נשים": מתי הזמן הנכון להתעורר על החיים שלנו?

פה ריסוס תמונה של אישה על מודעה בתחנת אוטובוס, פה יריקה על איזו ילדה עם חצאית קצרה מדי בבית שמש, פה איזה איסור שירת נשים מחשש לפגיעה ברגשות, פה חוק קטן שאולי כדאי עונש מאסר על נגינה או לבוש בלתי הולם בכותל - ותוך זמן קצר נמצא את עצמנו מתפלאים על איך הפכנו להיות איראן • דעה

זמן צפייה: 05:05

אנחנו חיים במדינה שמייצרת חדשות בקצב שמתאים למעצמת על חלל. אירוע רודף אירוע, כותרת רודפת כותרת, וסיפורים שבמקומות אחרים כמו ניו זילנד או שוויץ (מקומות "רגועים ומשעממים" למדי) היו במשך שבועות שיחת היום, פה הם שיחת החמש דקות מקסימום.

וככה, מתחת לרדאר, יצא לי לראות אייטם בחדשות השבוע על ביטול הופעה של ילדה בת 13 באירוע במועצת מרום הגליל בגלל נוכחות חרדי במקום מחשש לפגיעה ברגשותיו.

כתבות נוספות

הילדה החמודה, אליענה חיוט, משתתפת בבית ספר למוזיקה של הקונסרבטוריום במועצה והייתה אמורה לשיר על הבמה. היא בוודאי התאמנה והתרגשה ואולי אפילו סיפרה לכולם שהיא עומדת להופיע. אבל, רגע לפני שאליענה יצאה מביתה שביישוב עמוקה לטקס, נודע למורה שלה לפיתוח קול, כי המועצה ביטלה את ההופעה. "צצה בעיה הלכתית לגבי הכנס", כתבה המורה להוריה של אליענה. "לצערי הרב הם לא אישרו שירת נשים".

יושבות האמא והבת בראיון, המומות, ומספרות איך הן חיות באיזור שבו דו קיום מתקיים במובן הרחב ביותר. "אנחנו מועצה מגוונת, חיים כאן יהודים, נוצרים, מוסלמים, צרק'סים", אמרה האמא, " לא יכול שבבית ספר שהיא לומדת מורידים אותה מהבמה כי היא בת".

אליענה חיוט
הופעתה של אליענה חיוט בת ה-13 באירוע במועצת מרום הגליל בוטלה בגלל נוכחות חרדי במקום מחשש לפגיעה ברגשותיו | צילום: חדשות 13

אז, זהו, שיכול להיות! וגם קרה. נכון, אפילו התנצלו אחרי זה, וככה האייטם הזה ירד במהירות מטורפת לתחתית אתרי החדשות ועברנו לאירוע הבא. אבל, במקרה לא פספסתי גם אייטם קצר שבו ראיינו איזו בחורה צעירה ונחמדה, שסיפרה שלא פעם מבקשים ממנה בקווי אוטובוס מסוימים בירושלים לשבת מאחור, בגלל שהיא בת. היא מקבלת את זה וזה בסך הכל נשמע לה סביר.

אבל, שני הסיפורים "הקטנים" והכנראה לא מאד מעניינים האלה, נשמעים לי כל כך לא סבירים שאסור שהם ירדו מהכותרות וידחקו לשוליים.

בתחושה שלי, אנחנו מתחילים להידרדר עשורים אחורה בכל מה שקשור לזכויות הבסיסיות של נשים לשוויון. החרדים הם מיעוט בישראל. הם מיעוט חשוב והם מיעוט שאני מכבדת, אבל הם מיעוט! הם נמצאים כרגע בעמדות מפתח בממשלה, לא כי נבחרו על ידי הרוב, אלא בגלל הסכמים קואליציוניים. אני לא כופה על אף חרדי את החילוניות שלי, לא מתריסה ונכנסת לשכונות שלהם, מתכסה היטב כשאני מגיעה לכותל ובטח לא היה עולה בדעתי להגיד לילד חרדי קטן שאסור לו לשיר בטקס, כי הסלסולים שלו פוגעים ברגשותיי.

דקטטורה
צילום: shutterstock

אם אנחנו נשלים עם סיפורים כאלה, כביכול קטנים, כביכול נקודתיים, פה ריסוס תמונה של אישה על מודעה בתחנת אוטובוס, פה יריקה על איזו ילדה עם חצאית קצרה מדי בבית שמש, פה איזה חוק קטן שמישהו מעלה שאולי כדאי שיהיה עונש מאסר על נגינה או לבוש בלתי הולם בכותל, תוך זמן קצר נמצא את עצמנו מתפלאים על איך הפכנו להיות איראן.

אני חושבת לפעמים על היהודים שחיו בתקופות חשוכות במיוחד. הם ראו תהליכים קטנים שמתחילים לקרות מול עיניהם, הם החלו להרגיש רדופים ושנואים, אבל הם לא באמת האמינו שמשהו ממש נורא יקרה. הם השלימו עם הדברים הקטנים שקרו להם, סבלו בשקט וקיוו שלא יקרה הנורא מכל.

בכוונה אני לא משווה את מה שקורה פה עכשיו לשום דבר נוראי אחר שקרה בהיסטוריה – אני רק תוהה, מתי זה הזמן הנכון להתעורר על החיים שלנו ולהפסיק להשלים עם מה שקורה.