חיים של אבא: למי יש זמן עכשיו לכתוב טור?

קוראים לי תמיר ואני כבר הרבה מאוד זמן רוצה לכתוב טור אישי. לא כתבתי עד היום מכל מיני סיבות, אבל בעיקרון הסיבה המרכזית היא, ככל הנראה, הרגליים הקרות שמתחילות לי לפני הכתיבה. ״מה אתה חושב שאתה? מי בכלל יקרא את הטור שלך? מי קורא טורים היום? מי קורא היום בכלל?! וגם מה תכתוב בטור? תסכם את החיים שלך? אתה בן 31! מה יש לסכם? מה אתה זובין מהטה? אייל פלד? כרמלה מנשה? למה שמישהו יקרא טור שלך?

כל מחשבה כזאת שקופצת לי לראש, גורמת לי לעצור את המחשבה העמוקה יותר על כתיבת טור. בואו, זאת גם עבודה עכשיו לשבת ולכתוב טור. לשבת בחדר, לסגור את עצמך, לכתוב, לתקן, למחוק, שוב לתקן, שוב למחוק. למי יש זמן לזה? אני איש עסוק. אני מנכ״ל של משרד פרסום, תכף בטוח מישהו יתקשר, זה יפריע לי באמצע, תלך לי המוזה. גם בואו, עם כל הכבוד לאיזה טור - אשתי בהריון. חודש תשיעי. אמורה ללדת בכל רגע. אתם יודעים מה זה אישה בהריון בבית באמצע חודש תשיעי? אם מילצרתם פעם, אתם בטח זוכרים את הרגע הזה שאתם באמצע המשמרת, או לקראת סופה, ופתאום אתם אומרים לעצמכם ״רגע שולחן 17 לא ביקשו ממני מלח? שנייה, הבאתי מים לשולחן 8? הם קיבלו בסוף את הרוטב לסלט בצד?״ - זה להיות בעל של אישה בהריון בחודש תשיעי.

כתבות נוספות מתמיר זוהר

• סיכום שנה: ישראל רוצה אחורה
• סופגניה, סוף: כל הסיבות להפסיק לאהוב סופגניות
• הגברת הראשונה ליהיא לפיד נזפה בי

הימים חולפים ואני מוצא את עצמי משתעשע שוב במחשבה על כתיבת טור אישי שיעסוק בשינוי שהחיים שלי כנראה הולכים לעבור. מאז שפלג (ככה קוראים לאשתי, די עם ה-אשתי הזה) נכנסה להריון אנשים מדברים אלינו כמו שמדברים למישהו שהולך לעבור בדיקת קולונוסקופיה: ״חכה, חכה״. ״זה עוד כלום״. ״עדיף שתישן עכשיו ותאכל - למה תכף לא תוכל לישון ולאכול״. ״עכשיו קשה לך? עכשיו אתה עייף?!״.

כל אחת ברחוב הופכת ליועצת שינה, יועצת הנקה ויועצת זוגית גם יחד. ואף אחד, אבל אף אחד, לא מדבר על הפחד הכי גדול שלי כרגע - הפחד לא להספיק. אתם מבינים, את הטור שאתם קוראים עכשיו, התחייבתי להעביר עד יום שלישי בערב. נשבעתי לעורך החסון והמדהים של אתר רשת 13, שעד יום שלישי בערב הטור הזה אצלו. עכשיו יום רביעי, 21:00 בערב ואני עדיין כותב את הטור. כותב וכותב ומי יודע מתי הטור הזה יוגש בסופו של דבר.

 

 

אז כן, תגידו בפעם ה-1,000 שילד משנה את הזוגיות, את שעות השינה, את מצב העו״ש ואת מד הרעש בבית - כל זה יתגמד במוח שלי אל מול המחשבה - ״האם אני אצליח?״. לא האם אצליח להיות אבא טוב - האם אני אצליח למצוא זמן להיות אבא טוב. אם הג׳ונגל האינסופי שכולל ארבעה או חמישה או שישה כדורים שכל הזמן חלק מהם נמצאים באוויר - האם יש לי מקום ביד לעוד כדור. ומה יקרה כשיכנס כדור נוסף? האם תוך שנייה כל הכדורים האחרים יפלו לי מהידיים? זה הדבר היחיד שיש לי כרגע בראש. אז כן, סורי נשמות, אני ממש מצטער שזה מה שמטריד אותי עכשיו ושאני לא מתרגש מזה שעדיין לא רשמתי ילד שלא נולד לגנים, או שלא החלפתי את הספה הלבנה בסלון או מזה ש״איך עוד לא קנית סטריליזטור״ (יש מדיח, נסתדר, זה אותו דבר. כי.. כי זה אותו דבר! אז נשפריץ עם קומקום, שחררו!).

איך יראו החיים עם תינוק קטן ומתוק, אישה, עסק, משפחה, חברים, תשלומים, בעל דירה ששכחתי לעדכן אותו שמשהו בגז דפוק? (יוסי מלך, משהו בגז דפוק, דבר איתי בבקשה, שכחתי) - אין לי מושג. אבל לג׳אגלינג הזה שלא נגמר, אני רוצה להוסיף עוד כדור, או לפחות לנסות - טור שבועי חדש במגזין הסופ"ש של רשת 13 שיעסוק באבהות ובהורות לתינוק חתיך עוד לפני שהוא נולד. ככה, לא משנה מה יהיה - לפחות אני אדע ואתם, הורים צעירים תדעו, שאנחנו לא מג׳נגלים לבד.