'פחות, אבל טוב יותר': האיש והאגדה של עולם העיצוב התעשייתי
דיטר ראמס מוצג לראשונה בסרט דוקומנטרי המתעד את חייו, זיכרונותיו, דעותיו ונקודת מבטו על עולם העיצוב לאורך חמישים השנים האחרונות, בהן היה לאחת האגדות הגדולות שלו
"מהו עיצוב טוב? צורה, צבע, חומר ומבנה. אתה לא יכול להבין עיצוב טוב, אם אתה לא מבין אנשים" אומר דיטר ראמס (Dieter Rams) בסצינה הראשונה בסרט הדוקומנטרי Rams בבימויו של גארי הוסטוויט אשר הוקרן לראשונה לפני כחודש בניו יורק. ראמס הוא אחת הדמויות הבולטות בעולם העיצוב התעשייתי ודעותיו הנחרצות בנוגע לאיך עיצוב צריך להעשות, נחקקו היטב בין דפי ההיסטוריה של העולם הזה.
רעיונותיו של ראמס אמנם ידועים ומוכרים לנו וגם ראו אור בספרה של סופי לאבל Dieter Rams - As Little Design as Possible, אך זוהי למעשה הפעם הראשונה בה ראמס מכניס את הצופה אל תוך סביבתו, ביתו ועבודתו ומאפשר לנו ממש להכיר את חייו שנשארו ברובם נסתרים מעין הציבור עד כה. מעטים (מאוד) המעצבים בעולם שעבדו ויצרו ברמה כזו שהשפיעה על חייהם של אנשים כה רבים, מבלי שלאלו היה בכלל מושג מי הם, שלא לדבר על השפעה כה רחבה על כמעט כל מעצב בעולם המודרני, לפעמים גם מבלי שהוא מודע לכך. דיטר ראמס הוא כזה, אחד הבודדים. גארי הוסטוויט, הבמאי והמפיק, הצליח להשיג את שיתוף הפעולה של ראמס בסרט למרות ההתחמקות הבלתי פוסקת שלו מהתקשורת. כעת, הוא מספר לאחר ההקרנות הראשונות בארה"ב, כי ראמס הודיע לו שזה היה הריאיון האחרון שלו.
דיטר ראמס נולד בגרמניה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. בסרט הוא נזכר בילדותו בצל המלחמה ובפלישת הצבא האמריקאי לגרמניה, סצינה שהוא זוכר עד היום ממרומי גיל שמונים ושש. בשנת 1953 סיים את לימודי האדריכלות והחל לעבוד במשרד אדריכלים בפרנקפורט. שנתיים לאחר מכן, גויס לצוות העיצוב של חברת בראון (Braun). שש שנים זה לקח עד שבשנת 1961 הוא מונה לראש מחלקת העיצוב בחברה, תפקיד בו החזיק במשך שלושים וארבע שנים. משנת 1995 הוא חלק מחברת Vitsoe. הוא הושפע רבות מסבו שהיה נגר ומספר עם חיוך על שנות ילדותו אשר בילה בנגרייה שלו. עוד היה ראמס מאמין גדול של תנועת הבאוהאוס ובהמשך גם של בית הספר לעיצוב אולם (Ulm).
"Weniger, aber besser" (בתרגום חופשי מגרמנית: פחות, אבל טוב יותר) היתה האמרה וגם דרך החשיבה שהובילה אותו מיומו הראשון ונראה כי תישאר אתו עד יומו האחרון. בשנות השבעים, הוא כתב את עשרת הדברות שלו ל'עיצוב טוב' (good design) והאמין כי כל מעצב צריך לשאול את עצמו האם העיצוב שלו טוב ולענות בעזרת עשר הדיברות האלו: עיצוב טוב הוא חדשני, הוא הופך מוצר לשימושי, עיצוב טוב הוא אסתטי ונותן למוצר להסביר את עצמו למשתמש. הוא בלתי נראה, כן בכך שהוא לא מתחפש למשהו שהוא לא והוא מחזיק לאורך זמן. עיצוב טוב הוא יסודי בטיפול בפרטים, ידידותי לסביבה והחשוב מכל, עיצוב טוב הוא כמה שפחות עיצוב.
היום, ראמס חושב מחדש על האמרה המובילה אותו ובוחר לומר דווקא "פחות יהיה טוב בכל מקום" בהתייחסו לעובדה שאנחנו כל היום תקועים בתוך הטלפונים שלנו ודואגים להחליף אותם כל שנה. הוסטוויט, שעבד על הסרט בשלוש השנים האחרונות, נהנה לספר בריאיון לאחר הפרימיירה של הסרט בסן פרנסיסקו כי כל הכרטיסים נמכרו מראש ואולם הקולנוע המונה 1,400 מקומות ישיבה היה מלא מקצה לקצה בשתי הקרנות עוקבות. "כל צוות העיצוב של אפל (Apple) היה שם, פייסבוק, כולם" וכל זה בזמן שראמס צועק על המסך "כל הדברים האלה שאתם מייצרים, זה נוראי!". הוסטוויט ממשיך לספר מה כל כך אהב בהקרנה הזו. "סן פרנסיסקו היא אחד המרכזים הכי גדולים של עולם העיצוב וכל האנשים האלו, המעצבים, יושבים במשך שעה וחצי ומקשיבים לאיזה בחור גרמני בן 86 שיושב בחצר האחורית שלו ופורס את משנתו על איך הם הורסים הכל, והם מתים על זה! הם לא מפסיקים לצחוק" על עצמם בעיקר כנראה.
בשנת 2008 נפגשו ראמס והוסטוויט לראשונה כשראמס התראיין לסרט Objectified. להוסטוויט היו צילומים רבים של המעצב התעשייתי הנודע והוא הרגיש שחלקו הקטן בסרט אינו מספיק וכי דמות כזו צריכה לקבל את הבמה רק לעצמה. לפני שלוש שנים וחצי, הקים קמפיין קיקסטארטר למימון הסרט שעבר את מכסת המימון המבוקשת וגובה על ידי למעלה מ 5,000 אנשים ברחבי העולם. ראמס, המסרב להתראיין כמעט באופן מוחלט, הסכים להיות חלק מהסרט כנראה מאיזושהי הערכה להוסטוויט שהבטיח לביים ולהפיק את הסרט בעצמו בתמורה להשתתפותו של ראמס.
הרבה דברים עוברים בצורה יפהפייה בסרט, אחד מהם הוא הקושי להישאר אדישים לאיש, גם למי שלא מכיר אותו והתחושה כי אם הייתם חולפים על פניו ברחוב, יש סיכוי טוב שהייתם מרגישים שמדובר פה באיש חשוב מאוד. הוא נתפס כאיש נוקשה מבחוץ אבל בסרט מתגלה פתאום הומור בלתי רגיל ההופך אותו מהאייקון שהוא לבן אדם אמיתי. קשה להסביר במילים את המוזיקה המלווה את הצילומים שנוצרה במיוחד עבור הסרט על ידי מפיק המוזיקה Brian Eno, כמו שראמס אומר, פחות אבל טובה יותר.
אולמות מלאים ואנשים שעומדים במעברים כדי לשמוע את הרצאותיו, צילומים בבית בו הוא גר במהלך חמישים השנים האחרונות ובחצר האחורית בה הוא נהנה לגנן יחד עם אשתו (זהו התחביב היחיד שלו לטענתו), לראות איך הוא רוקד לצלילי ג'ז בחדר העבודה הכה מינימליסטי ופונקציונאלי שלו, את חבריו לצוות העיצוב בבראון, חפצים ומקומות שליוו את ילדותו, איך הכל התחיל, מה הוביל אותו, מה הוא עושה היום ב Vitsoe וגם נאוטו פוקסאווה אחד שמופיע לרגע ומספר בהתרגשות על האיש שנראה כי כתב את ספר התורה של עולם העיצוב, הלא הוא ראמס עצמו. את כל אלו ועוד הרבה תוכלו לראות בשבעים וחמש הדקות של הסרט.
Rams הוא לא רק סרט דוקומנטרי על עיצוב אלא גם משקף לנו את עולם הצרכנות והמטריאליזם אליו התגלגלנו והקיימות אליה דיטר ראמס שואף. הפילוסופיה שלו היא לא רק על עיצוב אלא על דרך חיים, על להשאיר מאחור את כל רעשי הרקע ולחיות את חיינו רק עם מה שאנחנו צריכים.
אחד הדברים הכי מעניינים בסיפורו הוא שבמחשבה שנייה על הקריירה שלו, יש לו כמה חרטות "אם הייתי צריך לעשות את הכל מההתחלה, לא הייתי רוצה להיות מעצב. יש לנו יותר מידי מוצרים וחפצים לא נחוצים בעולם הזה". איך זה יכול להיות אני שואלת את עצמי, שגם היום, עם הקידמה והדיגיטליזציה, הרצון שיהיה לנו את ההכי חדש והכי חזק והכי מהיר, איך בשנת 2018 עולם העיצוב עדיין מביט על האיש הזה מלמטה בהערצה ורוצה ללכת אחריו בעיניים עצומות. אותו עולם ואותם מעצבים שהביאו אותנו למקום בו אנחנו נמצאים.
רוצו לראות.
