"הלכנו יחד לנתיב הכאב של מיה דגן, וטיפה קינאתי בה"
איפרנו את מיה דגן במשך 3 שעות והפכנו אותה לאישה בת 80 פלוס, ובפעם הראשונה היא פגשה את הכאב שלה באמת, וזה אחד הדברים הכי מרתקים שאני עשיתי
כשפגשתי את מיה דגן, עוד לפני שאני אפילו הבנתי לאן אנחנו הולכות, טיפה קינאתי בה. ממש כל מי שהגיע אלי, טיפה קינאתי בו, רציתי שגם אותי יקחו למקום הזה, כי צריך לקחת.
בעצם שאלתי את מיה כשהיא הגיעה, אמרתי לה אנחנו נדבר עכשיו חצי שעה, עשרים דקות, מעניין אותי לשמוע איפה את מונחת היום, מי את, מה את, מה את עושה, איפה כוכבך נמצא, איפה נמצאות הבעיות שלך, מה חסר לך?
אני זוכרת שמיה אמרה לי, אני לא מכירה את אמא שלי, אני אשמח להכיר אותה, ולא בגלל שמיה לא גדלה עם אמא שלה, ולא בגלל שמיה לא פוגשת את אמא שלה, פעם בשבוע או פעם בשבועיים, כי למיה הייתה איזהשהי בעיה במקום הזה, ומיה נמצאת באיזה שיא בתוך החיים שלה, והיא מאוד ממומשת, ויש לה כל כך הרבה דברים נהדרים, אבל יש איזה כאב לא פתור.
הלכנו יחד לתוך נתיב הכאב שלה. אז איפרנו אותה, עזבתי אותה, הייתי איתה 20 דקות, ואז איפרנו אותה במשך 3 שעות והפכנו אותה לאישה בת 80 פלוס, ובפעם הראשונה היא פגשה את הכאב שלה באמת.
יש משהו שאנחנו יכולים לתקן, כאן ועכשיו. קפיצה למחר בעיני זאת הזדמנות, הזדמנות מדהימה. ולי זה מרתק. זה קשה, זה מסע שהוא קשה ג לי, ווואו. ולפעמים, וזה קרה לכולם, הם פוגשים את ההורים שלהם כשהם יודעים שהם לא יהיו שם יותר. זה בדיוק הזמן שהם כבר לא יהיו, מה הסיכוי שהם ישארו.
זה גם, איזו התמודדות כזאת שאנחנו לא מסוגלים להכיל מחשבה שבא אנחנו נפגשים עם מישהו שלא יהיה קיים. זה נותן לנו הזדמנות לדבר איתם, זאת הקפיצה למחר. בעיני, אחד הדברים הכי מרתקים שאני עשיתי
פספסתם את הפרק? המסע של מיה דגן בקפיצה למחר