מסע בין רכבות

מטרו, סאבווי, אנדרגראונד - לא משנה איך קוראים לרכבת התחתית - לכולן יש ריח של חו"ל. אולי מפני שהדבר הכי קרוב לרכבת תחתית שיש לנו בארץ זו הכרמלית בחיפה, ומכיוון שהרכבת התחתית של תל אביב נראית עדיין כמו חלום רחוק, חלק מהכיף של נסיעה לחו"ל הוא הביקור ברכבת התחתית המקומית, בעיקר אם מדובר בתחנות מעניינות מבחינה עיצובית ואדריכלית. הנה כמה דוגמאות, ישנות וחדשות, ששוות נסיעה.

תולעים מתוך האדמה

העיר הספרדית בילבאו הפכה למוקד משיכה לחובבי אדריכלות עכשווית בזכות הגוגנהיים של פרנק גרי. אבל בעיר יש עוד כמה אטרקציות אדריכליות, כמו תחנות המטרו שתכנן נורמן פוסטר. התחנות, שקיבלו כבר את השם Fosteritos על שם האדריכל, בוקעות מתוך האדמה כמו תולעי זכוכית, ולמעשה מהוות שלוחה חיצונית של תעלות הרכבת התחתית המתפתלות מתחת לאדמה.

לפי פוסטר, רוב מבני הרכבות התחתיות נתפשים כמקום שולי ולא חשוב, למרות שהוא חלק אינטגרלי מהחיים היומיומיים של הנוסעים מרגע הכניסה ועד ליציאה. לכן צריך להפוך את תחנות הרכבת לחוויה ייחודית ולא להדחיק אותן במבנים אפלוליים מתחת לאדמה. ואכן, התחנות של פוסטר בולטות בנוף האורבני של העיר, ומהוות יחידה שלמה מהכניסה ועד למסילות הרכבת.

בניגוד לתחנות רכבת תחתית רבות ברחבי העולם, שנראות יותר כמו מבוך, פוסטר השתדל שהתחנות בבילבאו יהיו קריאות וברורות, עם מעברים ישירים ככל האפשר המובילים אל ומתוך אזורי ההמתנה. המטרה היתה שהנוסעים לא יצטרכו להתמצא על פי שלטים וחצים, אלא שהאדריכלות תהיה קריאה וברורה מספיק כדי לנווט במרחב.

קפיצה לעבר

ה- Fosteritos בבילבאו הושוו לא פעם לתחנות המטרו של פריז, שתכנן האדריכל הקטור גימאר כתשעים שנה לפני שפוסטר הגיע לבילבאו. ההשוואה היא לא סגנונית שכן אין דימיון בין סגנון האר-נובו של גימאר לבין הסגנון ההיי-טקי של פוסטר, אלא נובעת מהנוכחות של התחנה על פני השטח.

הקו הראשון של המטרו הצרפתי נחנך בשנת 1900, ומאז נוספו לו 15 קווים נוספים שמתפתלים בין 298 תחנות. רק חלק קטן מהן תוכנן על ידי גימאר, אך אפשר לזהות אותן במבט אחד חטוף - קווים מעוטרים ושימוש באלמנטים מעולם הטבע. מעטות עוד יותר הן התחנות עם קירוי הזכוכית המפורסם של גימאר, שמזכיר מעין כנף שקופה או עלי כותרת, אבל עדיין אפשר לראות אותו בתחנות Porte Dauphine ליד יער בולון או בתחנת Abbesses במונמרטר.

עוד הצצה לעבר מספקת הרכבת התחתית של בודפשט. בבירה ההונגרית יש בסך הכל שלושה קווים, ועוד אחד בתכנון, אך רק קו M1, נפתח בשנת 1896, השנה בה החלה הרכבת התחתית לפעול בעיר.

התוואי של הקו ממוקם מתחת לשדרה המרכזית של העיר, שדרת אנדראשי, והוא מוביל אל הפארק העירוני. לכבוד חגיגות המאה, התחנות שעל הקו שוחזרו לעיצובן המקורי של סוף המאה ה-19, שמשלב, כמו בפעמים רבות באותה תקופה, בין טכנולוגיה מתקדמת לסגנון שעדיין מתרפק על העבר. כך אפשר לראות בתחנות עמודי ברזל, שהיו שיא הטכנולוגיה באותה תקופה, שבקצה שלהם מונחות כותרות בסגנון קלאסי.

שפריץ של צבע

מערכת הרכבת התחתית של מינכן נפתחה בשנת 1972 ומתאפיינת בעיצוב נקי ומאוורר. בתחנת Westfriedhof, לא רחוק מהפארק האולימפי, הצליח מעצב התאורה אינגו מאורר, לשנות לחלוטין את האווירה. בשנת 1998 הוא תלה מהתקרה 11 מנורות ענקיות בצורת כיפה ובקוטר 3.8 מטרים. שטח הפנים של הכיפות, שעשויות אלומיוניום, נצבע בצבעים שונים, כמו כחול, סגול וכתום. הקירות נותרו מחוספסים ולא גמורים, ובשילוב האורות הצבעוניים, התחנה כולה מקבלת אווירה תעשייתית ומעט מיסתורית. תחנה אחרת בעיר, ה-Dulferstrasse, הלכה על מראה קצת יותר מהוקצע-מצועצע, כאשר קיבלה בשנת 1993 פסים ורטיקלים בשלל צבעים, שמדגישים את קמרון החבית הגבוה של התחנה.

גם בקו A במטרו של פראג יש שימוש בצבע באופן שמזכיר סרט מדע בדיוני. קירות התחנה מחופים בלוחות אלומיניום ריבועיים שמגיעים בשלוש גרסאות - קמורים, קעורים, ושטוחים - ובצבעים מגוונים. המשחק בין הגוונים השונים והלוחות הקמורים והקעורים, יוצרים הרגשה דינמית ותחושה פוטוריסטית (הכל יחסי, אל תשכחו שהתחנות נבנו בשנות ה-70). השימוש בצבעוניות משתנה שומר על בידול בין תחנה לתחנה (ככה אפשר לדעת מה התחנה שלך מבלי להסתכל על השלטים), אך הטקסטורה הקבועה שומרת על קשר בין התחנות והופכת את הנסיעה לחוויה אחת מתמשכת.

תעמולה על הקירות

תחנות מעניינות במיוחד אפשר למצוא במדינות שהיו שייכות לגוש הסובייטי, שם נתפשה הרכבת התחתית כ"ארמון העם". בתחנות הישנות של הרכבת התחתית של מוסקבה, למשל, אפשר למצוא קשתות, תבליטים, עיטורים ונברשות כבדות שלא היו מביישות את משפחת הצאר. הכל נעשה תוך שימוש בחומרים יקרים וציורי קיר שמריחים מתעמולה.

תחנת Komsomolskaya-Koltsevaya נחשבת למפוארת מכולן, ואכן, שום צורת עיטור לא נחסכה שם. התקרה היא אולי האלמנט הבולט ביותר במבנה: היא צבועה בצבע צהוב בהיר, מעוטרת בתבליטים לבנים ומשובצת פסיפס, בו נראים לנין וחברים אחרים. תחנת Mayakovskaya פחות מקושטת ולכן גם יותר מרשימה, עם קצב קבוע שנוצר על ידי הקשתות הכהות, הריצוף והכיפות בתקרה. בתוך הכיפות מתחבאים 34 ציורי פסיפס של סצנות שונות מחיי היום-יום, או לפחות מחיי היום-יום שהשלטון הסובייטי רצה להקרין לתושבים.

תחנות-ארמונות נוספות אפשר למצוא גם בערים כמו סנט פטרסבורג, קייב, מינסק וטשקנט. העיצוב שלהן הוא אולי שאלה של טעם, אבל מעניין לראות איזו חשיבות ייחס להן המשטר הקומוניסטי, ובצדק: עוד לפני שהיתה טלוויזיה בכל בית, הקירות של התחנות שימשו מצע לתעמולה ישירה ועקיפה שהגיעה לאלפי אנשים בכל יום, בדיוק כמו כרזות הפרסומת שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מתחנות הרכבת התחתית של ימינו.

עוד בעיצוב
עוד באופנה