משהו עובר עליו

מבנה המוזיאון לאמנות עכשווית בלאון ספרד, MUSAC, שואף לא להתקבע בזמן ובמרחב, ממש כמו היצירות המוצגות בו

בעיר לאון שבספרד יש לא מעט אתרים מעניינים, אבל לרשימה המכובדת שכוללת קתדרלה מהמאה ה-13, הצטרף בשנים האחרונות מבנה נוסף - המוזיאון לאמנות עכשווית. המוזיאון, שנקרא Museo de Arte Comtemporaneo de Castilla y Leon או MUSAC בקיצור, צבר פופולריות כה רבה, עד כדי כך שהחליף את הארמונות העתיקים של העיר כנקודת צילום מבוקשת לתמונות חתונה. הבניין גם זכה לאחרונה בפרס על שם מיס ואן דר רוהה, פרס לאדריכלות עכשווית שמוענק על ידי האיחוד האירופי. אז מה הופך מוזיאון לאמנות עכשווית - בכל זאת, לא הנושא הכי נגיש בעולם - לכזאת אטרקציה?

מוזיאון מסוג חדש

האדריכלות של הבניין הולכת יד ביד עם הפילוסופיה שעומדת מאחורי המוזיאון עצמו. לכן, לפני שניגשים למבנה צריך להבין מה לעזאזל מנסה המוזיאון לעשות לעולם האמנות. מנהלי המוזיאון טוענים כי יש לנקוט בגישה שונה לחלוטין כאשר ניגשים לעסוק באמנות של המאה ה-21, והם שואפים ליצור אינטראקציה חדשה בין המבקר ליצירת האמנות. למוזיאון הזה לא באים כדי לצפות מהצד ביצירות, אלא כדי לפתח רמת מעורבות גדולה יותר עם האמנות, בין היתר באמצעות מפגשים עם האמנים, סדנאות וסיורים מודרכים.

בנוסף, המוזיאון מתמקד אך ורק בהווה, מתוך התפישה שהיצירות של השנים האחרונות הן נקודת מוצא לסוג חדש של אמנות. מכיוון שזוהי רק ההתחלה של אותה “אמנות חדשה”, המוזיאון אינו מתיימר להציג תערוכות עם התחלה, אמצע וסוף; התערוכות שלו מציגות עבודה בהתהוות, כזו שתמיד תישאר בשלב ההתהוות ולעולם לא תתקבע לתצוגה סופית.

אז מה היה לנו כאן? מוזיאון שרוצה ליצור דרך חדשה לצפות ביצירות, שחייב להשתנות באופן תמידי כדי להתחמק מקיבעון, ושעבורו ההווה היא נקודת הייחוס להבנת העבר וליצירת העתיד. בדיוק כאן נכנסו האדריכלים לתמונה.

מגה פיקסל
את המוזיאון תכנן משרד האדריכלות Mansilla & Tunon ממדריד. לואיס מנסייה ואמיליו טוניון הם אדריכלים ותיקים ומוערכים; מאחוריהם שורה ארוכה של פרויקטים ופרסים, ושניהם גם משמשים כפרופסורים בבית הספר לאדריכלות של מדריד. אולם אפילו עבורם זה אתגר לקחת מושגים כל כך מופשטים ולתרגם אותם לבניין מתפקד.

קחו למשל את היחסים האמביוולנטים של המוזיאון כלפי העבר - איך מתרגמים את זה לקיר או לחלל? את אחד הפיתרונות אפשר לראות בחזית הראשית של המוזיאון, זו שפונה לרחוב ולרחבת הכניסה. החזית עשויה ממאות פאנלים של זכוכית צבעונית בשלל גוונים. מה הקשר בין הקיר הצבעוני לעבר? החזית הזאת נוצרה באמצעות הגדלה ופיקסול של אחד מחלונות הוויטראז' בקתדרלה המפורסמת של העיר, והתוצאה היא ריבועים צבעוניים ללא שום זכר ליצירה המקורית.

בעשורים האחרונים, אדריכלים רבים נוטים לצטט מהעבר. הם מערבבים בין סגנונות ושותלים במבנים שלהם עמודים עם כותרות קלאסיות לצד חומרים חדישים. אבל השימוש שעושים כאן מנסייה וטוניון הוא הרבה יותר מחוכם מעוד סתם קולאז' סגנוני: הם הפכו את הוויטראז' הישן למשהו חדש ומופשט לחלוטין. זוהי פרשנות חדשה לגמרי של העבר דרך פריזמה עכשווית לחלוטין - מסך המחשב - וזה גם בדיוק מה שמנהלי המוזיאון מעוניינים לעשות.

כחלק מהתפישה של המוזיאון, במקום לא מוצגות תערוכות קבועות אלא רק תערוכות מתחלפות וזמניות. האדריכלים התחשבו גם בדרישה הזו, ובעוד חלק מהחזית עשויה מאותם פאנלים צבעוניים, חלקים אחרים שלה וכן קירות פנימיים בתוך המבנה עשויים זכוכית חלבית, עליה ניתן להקרין צילומים או עבודות וידאו-ארט, וכך לשנות את המבנה יחד עם שינוי יצירות האמנות שבתוכו.

המוזיאון הזה הוא חלק משורה של מוזיאונים חדשים, בעיקר לאמנות עכשווית, בהם ניתן לראות בבירור את התרגום של ערכי המוזיאון למבנה ממשי. ממש כמו ה-New Museum בניו יורק, גם במוזיאון הזה עבדו האדריכלים והאוצרים בשיתוף פעולה, והתוצאה היא יצירת אמנות לא פחות מעניינת מהיצירות שבתוך הבניין.