הכלכלה תשתקם, בעזרת השם

העתיד הוא כבר לא מה שהיה פעם: עידן ההמצאות הגדולות הסתיים, רמת החיים דורכת במקום, ובכירי הכלכלנים מציעים להנמיך את הציפיות. דווקא מעמק הסיליקון מגיעה בשורה מפתיעה: מה שחסר בכלכלה הפוסט־מודרנית הוא דבר פשוט. אמונה

"המאה המיוחדת", כך קורא פרופ' רוברט גורדון למאה השנים ששינו את פני האנושות. אלה היו מאה שנים שבהן רצף המצאות מופלא תורגם לקפיצה אדירה באיכות החיים וגם לזינוק אדיר בכלכלה. אבל הזינוק הזה נגמר. גורדון, פרופסור באוניברסיטת נורת'ווסטרן שנחשב לאחד המאקרו־כלכלנים הבכירים בארה"ב, מסביר בפשטות: "חלק מההמצאות חשובות יותר מהמצאות אחרות — וההמצאות החשובות ביותר התרחשו כבר לפני עשורים". למעשה, הוא טוען, הזינוק הגדול בחדשנות הטכנולוגית התחולל בין השנים 1870 ו־1970, ומאז דעך.

לכאורה זו טענה משונה. איך אפשר לטעון שאין חדשנות בעידן שבו לכולנו יש סמראטפון? גורדון מתעקש: "בשאר הדברים שחשובים לבני אדם — אוכל, ביגוד, מחסה, תחבורה, בריאות — היתה פחות התקדמות אחרי 1970".
תחשבו על זה. המכוניות שאנחנו נוסעים בהן כיום הן גרסה משודרגת של המכוניות שכבר נסעו על הכבישים בשנות החמישים. אבל 50 שנה לפני זה, ב־1900, לא היו מכוניות: אנשים נסעו בכרכרה או רכבו על סוס. המכשירים החשמליים שיש היום במטבח (חוץ מהמיקרו), דומים מאוד לאלה שהיו בו ב־1950. אבל ב־1900 בכלל לא היו במטבח מכשירי חשמל.
קצב החדשנות הואט, גורדון מסביר, אבל אנחנו לא שמנו לב. פשוט הסתנוורנו מפריצות הדרך הגדולות בתחומים כמו בידור, תקשורת ועיבוד מידע, שהתרחשו מאז שנות השבעים. סדרות בסטרימינג ומסרונים מיידיים הם דברים נהדרים, הוא טוען, אבל אי אפשר להשוות אותם לפריצות דרך כמו המצאת האנטיביוטיקה או הניקוז הביתי, שתרומתן היתה גדולה לאין ערוך.
זה הטיעון המרכזי בספרו המדובר של פרופ' גורדון, "עלייתה ונפילתה של הצמיחה האמריקאית", שיצא לאור בתחילת השנה, עורר דיונים סוערים, וכבר מככב ברשימות הספרים הטובים של 2016. הספר עב־הכרס זוכה שוב לתהודה בימים אלה, על רקע מערכת הבחירות בארה"ב, שליבתה מחדש את הדיון בשאלה איך להחזיר את כלכלת המערב לנתיב הצמיחה. "צמיחה היא המנטרה האמריקאית, אבל היא עשויה להתברר כסיסמה חמקמקה", קובע גורדון. "היזהרו מפוליטיקאים הנושאים הבטחות לחזור לעבר שנעלם". והוא לא לבד. שורת כלכלנים בכירים מסבירים לאחרונה שאין שום הבטחה שהמערב יוכל לחזור לעידן הזהב של הצמיחה, ששרר בו רק לפני כמה עשורים.
רוברט גורדון, מבכירי המאקרו־כלכלנים בארה"ב:"הממציאים לא איבדו את הברק, אבל המעבר מנשיאת מים בדלי למים זורמים יכול לקרות רק פעם אחת" . צילום מסך: TED אין חדשנות במערב
מה קרה לצמיחה במערב? חלק מהסיפור הוא דמוגרפיה. כשנוספים יותר עובדים, המשק צומח. אבל המערב פשוט מזדקן, ולכן צומח לאט יותר. הסבר אחר הוא מדיניות הצנע והקיצוצים, שבלמה את הכלכלה בלא מעט מדינות בשנים האחרונות. אבל זה לא מה שמעניין את גורדון. הוא מתמקד ברכיב אחר של הצמיחה: החדשנות
וההתקדמות הטכנולוגית, או מה שהכלכלנים מכנים "פריון כולל". בעשורים האחרונים נרשמה ירידה חדה בחדשנות כפי שהכלכלנים מודדים אותה. הפריון הכולל בארה"ב, המדינה שמצויה בחזית החדשנות, צמח בקצב מרשים של 1.89% בין 1920 ל־1970, אבל רק ב־0.64% בין 1970 ל־2014. וזה הבדל דרמטי.
מה ההסבר? גורדון מדגיש ש"זה לא שהממציאים איבדו את הברק שלהם או שאין להם רעיונות חדשים". העניין הוא שבחלק גדול מתחומי החיים כבר הגענו לסטנדרט מודרני וגבוה: דיור, מזון, תחבורה, בידור, ביגוד, תקשורת ובריאות, וזו רשימה חלקית. "המעבר מנשיאת מים בדלי למים זורמים בצנרת יכול לקרות רק פעם אחת", כותב גורדון, ומסביר שבניגוד למודל הכלכלי המקובל, הכלכלה לא צומחת בקצב אחיד. היא מתקדמת בקפיצות, והזינוקים הגדולים כבר מאחורינו — או לפחות מאחורי הכלכלות המתקדמות, שכבר הטמיעו את החידושים הגדולים.
לא כולם קונים את הטיעונים כאלה. כך, למשל, חלק ממבקריו של גורדון מסבירים שאנחנו פשוט לא יודעים למדוד כמו שצריך את התרומה הכלכלית של המצאות כמו האינטרנט או הסמארטפון, אבל גורדון חושב שפשוט מיצינו את התרומה של האינטרנט ומהפכת המידע. בינתיים הנתונים עם גורדון: רק בסוף השבוע פרסמה קרן המטבע הבינלאומית את הדו"ח התקופתי שלה, ובו היא קובעת ש"הגידול המאכזב בפריון" הוא ההסבר העיקרי לכך שבשנים האחרונות תחזיות הצמיחה של הקרן מתבדות פעם אחר פעם, ומתבררות כאופטימיות מדי. משהו במנוע הצמיחה של המערב לא עובד.
מקהלת קריאות השכמה
המסר של גורדון מטריד. יותר מזה, הוא משתלב בגל גדול יותר של כלכלנים שמסבירים שהמציאות הכלכלית שהתרגלנו אליה לא תחזור כל כך מהר. כך למשל פרופ' תומס פיקטי, חוקר אי־השוויון הנודע, שמסביר ברב־המכר שלו, "קפיטל במאה ה־21", שהעשורים השוויוניים יחסית שאחרי מלחמת העולם השנייה היו בעצם חריגים. החוקים הבסיסיים של הקפיטליזם, טוען פיקטי, מחזירים אותנו למציאות של אי־שוויון גבוה, שלא ייפתר מעצמו. אליו מצטרף ההיסטוריון פרופ' וולטר שיידל מסטנפורד, שהסביר לאחרונה בראיון למוסף "כלכליסט" שמדובר בדפוס קבוע בהיסטוריה האנושית: רק אסונות ענק מצליחים לגרום לירידה משמעותית באי־השוויון, וגם אז מדובר בתופעה זמנית. גם לורד מרווין קינג, עד לא מזמן נגיד הבנק אוף אינגלנד, הסביר לאחרונה ל"כלכליסט" שהמשבר הפיננסי היה רגע התפכחות קולקטיבי, שבו אזרחי המערב הבינו שהציפיות שלהם היו שגויות, והידקו את החגורה.
כשמחברים את הקולות, מקבלים קריאת השכמה: אנחנו לא יכולים פשוט להניח שהצמיחה, החדשנות, והשוויון ישובו לעצמם. אולי אנחנו צריכים לשנות את הציפיות שלנו בהתאם.
. גם לאחרים מגיע
את גב ספרו של פרופ' גורדון מעטרת רשימת המי ומי של הכלכלנים, שמשבחים את יצירת המופת שלו. אחד מהם הוא פרופ' קנת רוגוף מאוניברסיטת הרווארד, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. "אני חושב שזה ספר מבריק", רוגוף מתוודה בראיון ל"כלכליסט", "אבל אני לא מסכים איתו. בעוד עשר שנים כבר לא נדון בקיפאון בחדשנות. אם כבר, אני הרבה יותר מודאג מכך שהחדשנות תהיה יותר מדי מהירה, וילדינו יתקשו להתמודד עם קצב השינוי". גם משאר הקולות המדברים על גורלו העגמומי של המערב רוגוף לא מתרגש במיוחד. "צריך לזכור שכל המקומות שהיו פעם תחת שליטתן החונקת של האימפריות — סין, הודו, חלקים מאסיה — צומחים והופכים להרבה יותר עשירים. מהבחינה הזאת, קרוב לוודאי שחווינו זה עתה את 30 השנים הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית מבחינת הירידה באי־השוויון. פיקטי, לעומת זאת, מסתכל רק על החוואי הצרפתי או על אנשי מעמד הביניים בארה”ב — אבל הרי אלה אנשים שהם בין העשירים ביותר בעולם".
את התקופה הנוכחית, אומר רוגוף, צריך לראות כמייצגת "תהליך בריא של איזון מחדש. אם היית אומר לי ב־1990 שלפנינו עומדות 30 שנה שישפרו את מצבם של מיליארדי האנשים העניים ביותר, ושמעמד הביניים במערב יעמוד במקום (ואני חושב שמצבו דווקא השתפר), איך אפשר היה שלא לבחור בזה? בהסתכלות שפיקטי מייצג, מי שמחוץ לגבולות שלנו לא חשוב. להבדיל, אם אתה מסתכל על העולם כמכלול, המצב לא כזה גרוע. וככה אני חושב שצריך לראות את הדברים". באופן כללי, מוסיף רוגוף, "הפסימיות המופרזת" השוררת בקרב הכלכלנים נובעת מהעובדה שאנחנו עדיין נמצאים בצלו של המשבר הפיננסי הגדול של 2008. "למשבר עדיין יש השפעה מסיבית, וייקח לו הרבה זמן לחלוף: הוא מדלג ממקום למקום — מארה”ב, לאירופה, לסין".
תשואות ותשועות
אבל יש מי שמשוכנע שאת שורשי הפסימיות שהשתלטה על השיח הכלכלי צריך לחפש לא במשבר הפיננסי, אלא מוקדם יותר, ושמדובר בעניין תרבותי עמוק. כך סבור פיטר תיל, המיליארדר מעמק הסיליקון, שהפך, לפחות בארה"ב, לאינטלקטואל ציבורי בעל שם. תיל, יזם אגדי שהיה בין מייסדי פייפאל, הוא איש רב־פנים: הוא אחד המשקיעים הבולטים בעמק, ליברטריאן מושבע, הומו מוצהר, קתולי מאמין, תורם בולט למפלגה הרפובליקנית, וגם הוזכר כמועמדו של דונלד טראמפ לבית המשפט העליון.
גם תיל משוכנע שהחדשנות היא דבר קריטי: "בהיעדר התקדמות טכנולוגית, אנחנו נישאר עם עולם של משחק סכום אפס, שבו חייב להיות מפסיד על כל מנצח. לא ברור אם השיטה הכלכלית הקפיטליסטית יכולה לתפקד ללא צמיחה — וגם לא ברור אם הדמוקרטיה הייצוגית, שנשענת על פשרות שבהן כולם מנצחים, יכולה להמשיך לתפקד".
אז האם זה הזמן להתייאש? תיל משוכנע שלא. אבל את הטיעונים שלו, שאותם פרס לאחרונה במגזין הדתי "First Things", הוא לא מגבה בהתפתחויות טכנולוגיות או בנתונים כלכליים, אלא בציטוטים מתוך ספר בראשית ומתוך הברית החדשה. הפסימיות במערב, שהתייאש מהסיכוי לחדש ולצמוח, נובעת לפי תיל ממקורות תרבותיים, ומי שאחראי לה הוא דור הבייבי בום. "אם האוטופיה המדעית והטכנולוגית היתה סימן ההיכר של עידן הנאורות, אז אולי חוסר האמון באוטופיה הזאת הוא סימן ההיכרה של המערב בעידן הפוסט־מודרני, פוסט־נאורות". את הראיות להתפתחות הזאת תיל מוצא למשל בקולנוע, בשורת סרטים שמציעים עתיד עגום, מ"שליחות קטלנית" ועד "אוואטר".
מתי נפלה עלינו הפסימיות שתיל מדבר עליה? בדיוק, מסתבר, בתקופה שבה גורדון מזהה את סוף עידן החדשנות. "במבט לאחור", כותב תיל, "שחר העידן הגרעיני ופרויקט מנהטן עשויים להסתבר כנקודת מפנה מכריעה, הישג אדיר שהוביל להתפכחות כבירה. ההתפכחות הזאת הגיעה לשיא כוחה בשנות השבעים, כשתוכנית ההמשך לתוכנית החלל 'אפולו' קרסה, ובני דור הבייבי בום כיוונו מחדש את האנרגיות שלהם למלחמות תרבות בלתי נגמרות".
פיטר תיל, מהמשקיעים הבולטים בעמק הסיליקון: "טכנולוגיה היא בת ברית של האופטימיזם. אלוהים פועל דרכנו לבניית גן העדן" . צילום: בלומברג אז מה התשובה? תיל משוכנע שמי שרוצה לשמור על אופטימיות יכול למצוא אותה במסורת הדתית. "מדע וטכנולוגיה הם בני ברית לאופטימיזם היהודי־נוצרי", כתב, "במיוחד אם אנחנו פתוחים לרעיון שלפיו אלוהים פועל דרכנו בבניית גן העדן עלי אדמות — חזון שבו מלכות השמים היא גם מציאות עתידית, וגם משהו שניתן להשיג, חלקית, בהווה". הדרך לאופטימיות, לפי תיל, עוברת דרך אמונה — גם כשמדובר בחדשנות ובצמיחה.
מי שלא שואב מהמסר הזה עידוד יכול פשוט להתנחם בכך שלא חסרים נביאי זעם כלכליים שהתבדו. למשל הכלכלן הנודע בשעתו, אלווין הנסון, שנשא ב־1938 נאום בפני האגודה האמריקאית לכלכלה ובו חזה קיפאון מתמשך. בדיעבד, הנבואה הקודרת שלו הושמעה רגע לפני פרוץ תור הזהב של הכלכלה האמריקאית. לפעמים, גילויי פסימיות מנומקים היטב מגיעים בדיוק בנקודת המפנה שבה העניינים מתחילים להשתפר. כפי שאומר השיר: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.