באתי בגלל השליחות, עזבתי בגלל התנאים

"זה קצת כמו לכרות איבר" - ככה ניסה להסביר המפקח של רשות חסות הנוער מטעם משרד הרווחה את הרגשתם של הנערים, כשהוא בא לדבר איתנו על סגירת ההוסטל. לשאלתנו "אז למה סוגרים את ההוסטל?" כבר לא הייתה לו תשובה ברורה.

לאחר כמעט שנתיים בהן עבדתי כמדריך בהוסטל לנערים בסיכון בירושלים, ההוסטל נסגר ממערך סיבות מעורפלות ואני וחברי פוטרנו. כל גורם גלגל עיניים לחברו – מפקח החסות זורק את האבן החמה למנהל העמותה, וזה בתורו משליך על מנהל ההוסטל. בתוך כל זה, שתי עובדות היו ברורות לכולם: אנחנו פוטרנו והנערים הם אלה שנפגעו בצורה הכי קשה מסגירת ההוסטל.

מקרה זה, האמיתי עד מאוד, מתמצת את המתרחש במדיניות הרווחה ובחסות הנוער בפרט. במסווה של התייעלות וגמישות, נוצרה מציאות של הסרת אחריות המדינה על תחום הטיפול בנוער בסיכון. מצב זה, הוא תוצר של הפרדה מלאכותית בין הטיפול הניתן לנערים המצוי לכאורה באחריותה, לבין העמותות המפעילות את המסגרות ומעסיקות את העובדים במסגרת מכרזים של משרד הרווחה.

כל בר דעת בתחום החשיבה הארגונית יודע שלא ניתן להפריד בין מטרות הארגון לבין העובדים שלו הפועלים להשגת מטרתו. קל וחומר שדבר זה נכון בתחום העבודה עם נוער בסיכון, בו השגת המטרה - הענקת טיפול משקם לבני הנוער, מושתתת על הקשר האישי בין גורמי הטיפול לבין הנערים. כאשר העובדים מרגישים מתוסכלים מכך שהם מקבלים שכר מבזה, ליווי מקצועי לוקה ומסגרת תקציבית שלא מאפשרת להעניק את המענה הראוי, לא פלא שרבים מביננו בוחרים בלית ברירה להרים ידיים ושוב הנפגעים המרכזיים, ניחשתם נכון – הנערים.

קצת מספרים כדי לסבר את האוזן: שכר שעתי של מדריך - שכר מינימום או קצת יותר מזה; בשעות הלילה בהן לעיתים קרובות המדריך מתמודד עם מצוקות וקשיים של הנערים, תשפשפו טוב את העיניים  השכר יורד למחצית משכר המינימום (כן הבנתם נכון כ-11 שקל לשעה!); משמרת של מדריך – משעה 15 עד שעה 9 למחרת, בה במקרים רבים הוא מתמודד לבד עם קבוצה של כ-12 בני נוער, שעות נוספות? תשכחו מזה; הדרכה מקצועית והשתלמויות - חלקית בלבד ולעיתים ללא תשלום. וזה רק על קצה המזלג. שים את עצמך בסופה של משמרת ארוכה טרוט עיניים ומותש רגשית, האם נתונים אלה היו מפיחים בך כוח ורצון להמשיך?

נכון, אנשים אינם באים לתחום זה בגלל תנאי העסקה, אך רבים מביננו בוחרים לעזוב מסיבה זו. במדעי החברה אוהבים לחפש מתאמים, אז הנה אחד מעניין: בעשר השנים האחרונות, מאז החל תהליך הפרטת חסות הנוער, נשחק שכרם של העובדים במסגרות חסות הנוער בלמעלה מ-50%, במקביל התקצר זמן העבודה הממוצע של מדריך משנתיים וחצי לפני חמש שנים, לפחות משנה וחצי כיום. במקום בו המקצועיות נרכשת רק דרך הניסיון מי הנפגעים מנתון זה? את התשובה אתם כבר יודעים.

בנקודה בה פוטרתי כבר חרגתי מהזמן הממוצע של מדריך בתחום. בכל זאת בחרתי להמשיך לעבוד עם הנערים ועברתי להוסטל אחר. הסיבה שעשיתי זאת היא כי אני אוהב את העבודה ואת הנערים, אך גם כי אני סבור שיש פה רעה חולה שיש לשנותה ומהר.

אינני רוצה לחיות במדינה שהופכת להיות למערכת בירוקרטית חלולה ונטולת תוכן. לצערי אנו צועדים לכיוונו של מדרון חלקלק. קולות המחאה החברתית שנשמעו בקיץ נבעו מנקודה זו בדיוק - תחושת הניכור ההולכת ומתגברת אל מול מדינה הכורתת את איבריה.

הכמיהה לסולידריות חברתית שפרצה בקיץ היא ביטוי לצורך של האזרחים לחוש שהם חיים במדינה שראוי לחיות בה. מאבקי הרופאים, עובדי הקבלן ומאבקם של עובדי עמותות חסות הנוער, הם זרועותיה של מחאה זו.

חברי ואני העובדים עם בני הנוער קוראים לשינוי עמוק בתחום. אנו קוראים לעמותות להפסיק להעסיק אותנו בצורה מחפירה וקוראים לממשלה להתערב במשבר ולקחת אחריות מחודשת על בני הנוער - אחריות שניתן לקחת רק על ידי התערבות בתנאי העסקתם של העובדים והכשרתם המקצועית. די לכריתת האיברים של המדינה!