פוליטיקאים שסרחו מבקשים שינוי שיטה

באוקטובר החליט בית המשפט העליון שלא להיענות לעתירתו של שר החוץ אביגדור ליברמן, שדרש מהמשטרה להסביר מדוע סגרה את תיק החקירה הנוגע להדלפות משטרתיות בנוגע לחקירת אי סדרים במפלגת ישראל ביתנו.

זו היתה ההכרעה האחרונה בפרשה שנגררה שנתיים וחצי, ובמהלכה ליברמן, שמרגיש כבר תקופה ארוכה שמערכת החוק רודפת אותו - משיב לה באותו המטבע ומבהיר למשטרה כי גם הוא יכול לעשות לה חיים קשים. ההתמודדות הגיעה לשיא ביוזמה לחקיקת חוק להגבלת משך חקירות משטרה שמתגלגלת בימים אלה בכנסת.

הלאה. ביולי דחה העליון את ערעורו של שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, על הרשעתו בגניבה של כ-2 מיליון שקל מהסתדרות העובדים הלאומית. יש עוד, כמובן: באוגוסט 2010 דחה העליון עתירה שהוגשה נגד ההחלטה שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בפרשת הטיית המכרז על מכירת בנק לאומי. שופטי העליון לא חסכו ביקורת על אולמרט בהחלטה.

אלה לא חברי הרשות המחוקקת והמבצעת היחידים שעמן התמודד העליון בשנים האחרונות. לצערנו, בית המשפט העליון מוצא עצמו עוסק בעשור האחרון יותר ויותר בעניינם של פוליטיקאים שסרחו: הח"כ לשעבר עמרי שרון, שר הבריאות לשעבר שלמה בניזרי, שר הפנים לשעבר אריה דרעי, צחי הנגבי, שר האנרגיה לשעבר גונן שגב והנשיא משה קצב - כולם התייצבו בבית המשפט הגבוה לצדק בירושלים בשנים האחרונות כדי שיכריע בעניינם.

מרבית הפרשיות שהוזכרו עסקו בשחיתות כלכלית . הפיקוח של העליון על המערכת שומר על כלכלת ישראל, דואג לכך שהמדינה תישאר מקום שטוב לעשות בו עסקים ומונע הידרדרות של הכלכלה המקומית לכלכלה שבה שוחד וקשרים בשלטון בלבד מאפשרים לאנשי עסקים לפעול.

כבר התרגלנו לשחיתות הזו ואפילו קיבלנו אותה כדרך טבעית להתנהלות נבחרי הציבור. הסיבה היחידה שבגללה יכול היה הציבור להישאר נינוח ולא לצאת לרחוב ולזעוק "מושחתים נמאסתם", היא שראינו כיצד מערכת המשפט מתייצבת ממול וגורמת גם לאנשים החזקים ביותר בישראל לתת את הדין. מערכת המשפט היתה גם הקתרזיס הציבורי שלנו - וגם העדות לכך שלא הכל מקולקל.

זאת בדיוק הסיבה לכך שארבעת המהלכים שנעשו השבוע - מהלכים שבהם הרשות המחוקקת ניסתה להשפיע על הדרך שבה ינוהל וימונה בית המשפט העליון - מסוכנים ליכולתה של מערכת החוק הישראלית להמשיך להילחם בשחיתות שפשתה במערכת הפוליטית.

כל ההצעות המובאות נוגעות להליך המינוי של שופטי העליון. זוהי חקיקה שמנסה לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים (חוק סולברג), חקיקה שמסירה מגבלות על מינוי שופטים (חוק גרוניס), חקיקה שנוגעת לשימוע שיתקיים לשופטים בוועדות הכנסת לפני מינויים (שנחסמה על ידי ראש הממשלה ביום שלישי), וחקיקה שנוגעת לפיצול העליון, כפי שהציע ח"כ דוד רותם.

מפגן הכוח הזה של הכנסת מול מערכת המשפט בתקופה האחרונה צריך לעורר חשש כבד בקרב אזרחי ישראל. אסור שהשופטים שמתמודדים בשנים האחרונות עם יותר ויותר פוליטיקאים שסרחו, יחושו שמשרתם תלויה באותם פוליטיקאים.

מרבית הדיון הציבורי בנוגע לבית המשפט העליון התייחס להשפעתו של בית המשפט על הסוגיה הפלסטינית, אבל חשוב לזכור כי הרבה לפני שמערכת המשפט הישראלית מגינה על הפלסטינים היא שומרת עלינו, הישראלים, מפני עצמנו.

כל זמן שמערכת השלטון הישראלית שופעת חקירות נגד פוליטיקאים, צריך להתייחס לשינוי סדרי העולם בבית המשפט העליון בפחד. יש לשקול שינויים כאלה רק באישור של רוב מיוחד, או של גורמים פנימיים במערכת המשפט עצמה. בהיעדר חוקה, בית המשפט העליון ומערכת המשפט חייבים להישאר מופרדים ובלתי תלויים ברשות המחוקקת. הם הגוף היחידי ששומר עלינו.

היה מי שאמר זאת טוב מאתנו. קוראים לו אהוד אולמרט, ואת הדברים האלה נשא כשהיה ראש ממשלה ב-2007: "אני גאה בבית המשפט העליון, בראשותה של כבוד הנשיאה דורית ביניש, ותפקידי כראש ממשלה לשמור עליו, על עצמאותו ועל יכולתו להמשיך להיות מבצרה של הדמוקרטיה ושומר החותם שלה".