שתי מדינות בשם ישראל

>> צדק חברתי נשמע אולי כמו רעיון אוטופי. ואולם המצב הנוכחי, שבו רמת ההכנסה של העשירון התחתון קרובה לזו הנהוגה במדינות אפריקה, בעוד ההכנסה של העשירון העליון מקבילה לזו שבמדינות העשירות בעולם, מחייבת הפיכת מגמה בכלכלה הישראלית.

לאחר שהחברה הישראלית הרימה קול צעקה נגד יוקר המחיה, ראש הממשלה נתניהו וממשלתו, חרף היותם גאים ב"הישגיהם" בתחום הכלכלה, הסכימו לשקול שינוים בסדרי העדיפויות וליישם כמה מהמלצות ועדת טרכטנברג. ואולם, אין די בכמה פלסטרים כדי לעצור את הדימום של המשק הישראלי. פצעיה של הכלכלה עמוקים בגלל הצמיחה הסלקטיבית של העשורים האחרונים. האי-שוויון ההולך וגובר לא יצטמצם ללא רפורמות חשובות ועמוקות. הצעד הראשון לפתרון הוא הבנת היקף הבעיה, ובכך כשלו נתניהו וממשלתו לחלוטין.

ההכנסה (תל"ג) השנתית הממוצעת לנפש בישראל היא כ-30 אלף דולר. ואולם כדי להבין נתון זה לאשורו, יש לבחון את התפלגותו. על פי סקר הכנסות שנערך על ידי הלמ"ס, אם נחלק את האוכלוסייה הישראלית לעשרה חלקים שווים, יתגלה לנו היקפו של האי-שוויון, שממנו ניתן להסיק כי למעשה קיימות שתי "מדינות" שונות בישראל.

40% מהישראלים הם בעלי הכנסה ממוצעת השווה לתמ"ג לנפש של ישראל או גבוהה ממנו. אך אפילו בקרב קבוצה מועדפת זו ההבדלים עצומים. העשירון העליון נהנה מהכנסה דומה לזו של אזרח ממוצע בלוקסמבורג, האומה העשירה בעולם, ואילו ההכנסה הממוצעת של העשירון הבא אחריו דומה לזו של אזרח ממוצע בארה"ב או בשווייץ (הפרש של כ-40%). באופן כללי, רבים מאתנו גאים בישראל זו, שכנגד כל הסיכויים נהפכה לכלכלה חזקה עם רמות הכנסה דומות לאלה של המדינות המפותחות.

האמת הכואבת היא שקיימת גם ישראל אחרת - זו שרובנו חיים בה. בישראל זו, העשירון התחתון, שמחציתו ערבים ישראלים, נהנה מהכנסה זהה לזו של אינדונזיה, בוליביה, בהוטן ואף הרפובליקה של קונגו. בהערכה גסה, האזרחים העשירים ביותר בחברה הישראלית נהנים מרמת הכנסה גבוהה פי 18 מזו של האזרחים העניים ביותר.

העשירון שמעל לתחתון מתקיים מהכנסה ממוצעת הדומה לזו שבמדינות כמו תאילנד, ג'מייקה והרפובליקה הדומיניקנית. לשני העשירונים הבאים בתור הכנסה שווה או נמוכה מההכנסה הממוצעת במדינות כמו לבנון ומדינות קומוניסטיות לשעבר כמו קזחסטאן, לטביה ובלארוס. ההכנסה החציונית בישראל דומה להכנסה הממוצעת של אזרחים במדינות כמו פולין ואסטוניה.

זוהי ישראל האחרת, שאנו נוטים להתעלם ממנה, אך היא קיימת ואמיתית כמו ישראל שאנחנו נוהגים לדבר בשבחה.

מה זה אומר על הכלכלה שלנו? זה אומר שהמחאה החברתית משקפת את המציאות הקיימת - ולא, היא לא מורכבת "רק מחבורה של אנשים שאוהבים לשיר ולעשן", כמו שהצהירו שרים בכירים בממשלה (מה שמרמז על מודעותם הנמוכה). זה גם מעיד על היקף הבעיות המבניות בכלכלה שלנו, שממשלה בראשות האיש שאחראי להן, ולו באופן חלקי, בוודאי לא תוכל להביא להן מזור.

הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת הרווארד