זכות הנשים לבחור

>> מירב ארלוזורוב טוענת ("חיים כץ מסייע לנשים להרוס את עצמן", TheMarker, 9.11) כי דחיית גיל הפרישה לנשים פועלת לרעתן.

ארלוזורוב מראה כיצד אשה החוסכת עד גיל 67 תזכה לקצבה של 5,400 שקל בחודש; וזו שתצבור עד גיל 64 תזכה לקצבה של 4,280 שקל - לעומת אשה שצוברת עד גיל 62 פנסיה שתזכה אותה אך ב-3,870 שקל. הנתונים, לכאורה, מדברים בעד עצמם. אז מדוע הנשים מתעקשות לשמור את גיל פרישתן על 62?

הסיבה נעוצה בנתון נוסף, שכדאי להבליטו: גם כיום אשה זכאית לעבוד עד גיל 67. החופש לבחור, זה שבמהלך ההיסטוריה נשלל מנשים, נתון בישראל לכל אשה - אחת יכולה להעדיף לפרוש בגיל 62, וחברתה שנהנית מעבודה מספקת או שרוצה ליהנות מקצבה גבוהה יותר - תעדיף לעבוד עד גיל 67.

לעומת זאת, אשה שתבחר, או שבמקרים רבים יבחרו מעסיקיה בשבילה, לפרוש בגיל 60, תצטרך לבחור בין שתי אפשרויות גרועות: להמתין עם קבלת הקצבה עד גיל הפרישה או להתחיל לנצל את חסכונותיה, להקטין בכך את הקצבה שלה, ועוד לשלם ריבית שנתית של 6% על הניצול המוקדם. אם התוכניות של האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים ימומשו, לאשה תהיה בחירה שונה לחלוטין, וטובה הרבה פחות.

אם כן, העלאת גיל הפרישה תכניס גם את האשה המעוניינת לפרוש מעבודתה בגיל 62 למצב של Lose-Lose. האם אנו מעוניינים שנשים נוספות יצטרכו לבחור בלית ברירה אם לשלם ריבית נשך על חסכונותיהן במהלך השנים?

למשוואה הזו חייבים להוסיף נתון נוסף: לצערנו הרב, נשים בגיל העמידה אינן כוח העבודה המבוקש ביותר אצל מעסיקים. נשים רבות המעוניינות לעבוד כל עוד יש כוח במותניהן, לא תמיד מצליחות לעשות כך ונאלצות לפרוש בגיל 55, אם לא קודם. לפי נתוני מרכז המחקר והמידע בכנסת, בעוד שיעור התעסוקה בקרב נשים בגילאי 45-54 הוא 70%, בגילאי 55-64 רק 53% מהנשים מועסקות.

כך, עוד לפני שמלאו להן 62, מעסיקים רבים מעמידים נשים מול הבחירה - להדק את החגורה התקציבית עד גיל הפרישה או לפגוע משמעותית בגובה קצבת הזקנה שהן זכאיות לה. זאת, כמובן, פרט לעובדה שנשים אלה אינן עובדות באותן שנים. זו הסיבה מדוע ארגוני נשים וחברי כנסת רבים נאבקים נגד העלאת גיל הפרישה. אנו נחושים להשאיר לאשה את הבחירה בצורה הפשוטה שלה, ולתת לה להיות גברת לגורלה.

במקום לשטוח נימוקים פטרנליסטיים, הרומזים כי הנשים לא יבחרו באפשרות הטובה ביותר עבורן, נכון יותר להגביר את המודעות לזכות הבחירה העומדת להן כעת. זו אכן הפריווילגיה הנשית היחידה בעולם התעסוקה, שעדיין מעדיף גברים. אני משוכנעת שנשים יוכלו להכריע בצורה מושכלת בין העומס והרצון לפרוש, לבין הגדלת קצבת הזקנה שלהן. כמובן, אם רק נאפשר להן.

הכותבת היא ח"כית מטעם הליכוד ויו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה