אם אין לחם - צפו בדי.וי.די

>> החלטת הממשלה לאשר את המלצת דו"ח טרכטנברג להעניק נקודות זיכוי לבעל בגין ילדים, היא משמחת, נכונה התואמת את רוח היהדות.

המדינה מחויבת לוודא שאדם העובד לפרנסתו יוכל לכלכל את עצמו ומשפחתו באופן סביר. אי התחשבות בגודל המשפחה בקביעת מדרגות המס של אבי המשפחה היתה בבחינת מעוות הטעון תיקון. אמנם האם קיבלה נקודות זיכוי בגין ילדיה, אך היות שבדרך כלל שכרה נמוך מזה של הבעל, לא באו נקודות הזיכוי לידי מלוא הביטוי. במקביל, ההכבדה של נטל המס על העשירים היא סבירה בהתחשב בעובדה שיש צורך למצוא מקורות מימון להקלות במס על החלשים.

עם זאת, קשה להבין מדוע יינתנו נקודות הזיכוי רק עבור ילדים עד גיל 3. וכי ילדים מעל גיל זה יכולים כבר לדאוג לפרנסתם באופן עצמאי? ילדים מעל גיל זה אינם מהווים יותר נטל כלכלי על הוריהם? בצדק ניתנות לאמהות נקודות זיכוי גם עבור ילדיהן הגדולים יותר, ומדוע לא ייעשה כן גם לאבות?

מיד יטען הטוען, מניין הכסף? טענה זו היתה מתקבלת על הדעת אלמלא הייתי מעיין בהמשך החלטות הממשלה, שם נאמר כי היא אישרה הפחתת מכסים על מוצרים מיובאים וביטול מסי קנייה החל ב-2013 על מוצרי אלקטרוניקה בידורית, כמו טלוויזיות, די.וי.די ועל מכשירים סלולריים.

האם זהו סדר העדיפויות הראוי? במקום הענקת נקודות זיכוי נוספות למשפחות הנאנקות תחת עול הפרנסה ובמקום הגדלת מס הכנסה שלילי למשפחות שאין ביכולתן לרכוש מוצרי מזון בסיסיים- מבטלים את מס הקנייה על מוצרי אלקטרוניקה בידורית? זהו המסר הראוי של מדינה יהודית? נדמה כי לא דאגה אמיתית לחלשים עמדה לנגד הממשלה, אלא ריצוי המפגינים בכיכרות כדי להבטיח שקט תעשייתי.

לפי היהדות יש לדאוג קודם כל לחלש. אין מדובר בהתנדבות או במעשה שעושים מתוך רצון טוב, אלא מדובר בחובה. כך שההתמקדות של הוועדה דווקא במעמד הבינוני, והעובדה שלא ניתנה עדיפות לשכבות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, נוגדת את רוח ההלכה ומעלה את השאלה למי באמת דואגת ועדת טרכטנברג.

על הממשלה לפעול לשם העלאת גיל הילדים שבגינם ניתנות נקודות זיכוי לבעלים, ולפעול להעלאת מס ההכנסה השלילי, ואם לא יימצא מקור תקציבי לכך - לא יהיה זה אסון אם יוטל מחדש מס הקנייה על מוצרי אלקטרוניקה בידורית.

הכותב הוא ראש מכון כת"ר לחקר הכלכלה לפי ההלכה