מדוע יש רק תל אביב אחת?

>> החלטת הממשלה מ-2008 - להגביל את הבנייה למגורים במרכז כדי להביא לפיזור האוכלוסייה לפריפריה, היא חלק משפת תכנון מקובלת - תכנון באמצעות איסור. המחאה החברתית של קיץ 2011 פתחה שיח חברתי חדש שראוי שיחלחל גם למדיניות התכנון והפיתוח הלאומי וישנה שפה זו.

תל אביב נתפשת כעיר שרבים מעונינים לגור בה. כ-25% מתושביה הם בגילאים 25-35 לעומת 16% בממוצע הארצי. חלק ניכר מצעירים אלה עוסק בתחומי התקשורת והאמנות ולכן משקל נוכחותם בדיון הציבורי גדול יותר; ובעיר, בעיקר במרכזה, מתקיימים חיים תוססים שבהם שוכנים בכפיפה אחת תושבים, מועסקים ומבקרים. השאלה היא אם אין ערים אטרקטיביות נוספות בישראל - ואם אין, מדוע?

מרבית תושבי ישראל אינם גרים בתל אביב וייתכן שאף אינם מעונינים לגור בה. עם זאת, ניתן בהחלט להניח במה מעוניינים תושבי המדינה: מגורים ראויים, תעסוקה מתאימה ונגישה, חינוך טוב לילדים וקרבה למרכזי מסחר, בילוי ופנאי. זוהי, כפי הנראה, תמצית הרצון האנושי.

רצון נוסף, לא פחות חשוב, הוא חופש הבחירה בכל אלה: האפשרות לגור בעיר אחת בשל מחיר דיור אטרקטיבי, לעבוד בעיר אחרת עקב הזדמנות עסקית, ללמוד בעיר שלישית בשל בית ספר ייחודי ולבלות במסעדה בעיר נוספת - זוהי תמונה שאינה בלתי אפשרית, אך מחייבת היערכות מתאימה, מבחינה חברתית, כלכלית ופיסית.

ישראל שקולה לעיר גדולה בארה"ב או לעיר בינונית בסין. 65% מאוכלוסייתה מתגוררת במרחק של כ-100 ק"מ מירושלים ומתל אביב, שתי הערים המהוות את מרכז השלטון, הכלכלה והתרבות במדינה. תושבי המרכז מקדישים 30-45 דקות נסיעה למקום עבודתם, זמן דומה למקובל בעולם המערבי. ככל שגדלה מהירות הנסיעה כך התרחקו המגורים ממקום העבודה. בעקבות שיפור הנגישות, גדל מרחק זה בארה"ב ב-1890-1970 מ-3 ק"מ ל-30 ק"מ.

מכך עולה כי אין לאסור על בנייה במרכז, דרך שנוסתה בעבר ולא צלחה. המחאה של קיץ 2011 מביאה הזדמנות לשפה חדשה, ובתחום זה היא צריכה לקבוע מה רצוי ומה מותר.

רצוי ומותר לתכנן ולבנות דיור חדשני לתושבי המדינה, ש-90% מהם גרים בדירה שדפוסיה נקבעו בשנות ה-60 ומאז כמעט לא השתנו; רצוי ומותר לתכנן רחובות ושכונות המאפשרים חיי קהילה ומערכת תחבורה ציבורית שתגדיל את מרחב הבחירה התעסוקתי.

יש לבצע שינוי מהותי בתפישת השלטון בישראל, שבמרכזו העברת סמכויות רבות לשלטון המקומי שהוא למעשה הרשות המבצעת המנהלת עבורנו את חיי היומיום - תכנון ובנייה, עסקים, חינוך ורווחה. לכן יש להעניק לו סמכות ואחריות: תכנון קרקעות המדינה, שימוש בארנונה גם ככלי לפיתוח ולניהול אזורי התעסוקה ומרכזי הערים.

על השלטון המרכזי לעסוק בשלושה תחומים עיקריים: קביעת נורמות ואכיפתן, פיתוח התשתית הלאומית וסיוע לרשויות שבהן ערכי הקרקע אינם מאפשרים פעילות עירונית המבוססת על עקרונות שוק חפשי. כך תיווצר התשתית לשדרוג ערי ישראל, כל אחת על פי יתרונותיה, ואולי נצליח להגדיל את מרחב הבחירה של תושבי ישראל ולהביא, בין היתר, לשינוי בפריסת האוכלוסייה.

הכותב הוא אדריכל ומתכנן ערים