בשבע שגיאות

שלושה חודשים לאחר שדפני ליף וסתיו שפיר סחפו עמן מאות אלפי ישראלים לקיץ ראשון של מעורבות חברתית וכלכלית, מתחילה המחאה לקבל כיוונים כלכליים ברורים יותר, עם פרסום קווי מתאר ראשונים של המדיניות הכלכלית והחברתית שמציעים כמה מראשיה.

לא בטוח שזה הכיוון שאליו צריכה תנועת המחאה לנוע עכשיו - שכן הצלחתה בטווח הארוך לא תלויה ביכולת להשפיע על תקציב 2012, אלא ביכולתה לרתום את האזרחים למעורבות שתשנה בהדרגה את הדמוקרטיה הישראלית - ובכל זאת, כדאי לדון כבר בשלב זה בעקרונות שפרסמה. הנה כמה מהסעיפים המרכזיים, ומיד לאחר מכן, השאלות העולות מקריאתם:

1. "צמצום ממדי האי שוויון והעוני בישראל תוך חתירה להגיע לרמת השוויון הנהוגה במתקדמות שבארצות מערב אירופה". יש דרכים שונות לבחון את האי שוויון במשק. בארצות הברית, למשל, מתמקדת תנועת המחאה בנתח העצום שנטלו האלפיון והמאיון העליונים מהכלכלה. ועדת טרכטנברג מתמקדת בזוגות הצעירים העובדים. אי שוויון הוא כותרת רחבה. למה מתייחסת תנועת המחאה? עובד היי טק ממוצע ועובד במונופול ממשלתי עשויים להירשם בסטטיסטיקה של האי שוויון באותו עשירון - שמיני או תשיעי – אבל מחצית מעובדי ההיי טק ייאלצו לחפש עבודה בגיל 40 או 50 ואילו עובד המונופול מובטח עד סוף חייו. גם זה סוג של אי שוויון.

2. "שיקום המגזר הציבורי והגדלת חלקה של הממשלה בתוצר: הגדלת סל השירותים שמספקת המדינה לאזרחיה ושיפור איכותם בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה, הדיור והתחבורה, כל זאת באמצעות הגדלת חלקה של הממשלה יחסית לתוצר עד ל־50%־55% בתוך שבע עד עשר שנים". החלק הראשון מצוין: שיקום המגזר הציבורי הוא משימה לאומית מהמעלה הראשונה. החלק השני מעלה סימני שאלה: מדוע עובר שיפור איכות החינוך, הבריאות והרווחה דרך הגדלת חלקה של הממשלה בתוצר ל־55%? האם ב־2003, כאשר חלק המדינה בתוצר היה 55%, היא העניקה שירותים טובים בתחומים אלה? האם שיפור השירותים עובר רק דרך תקציבים? ומה בדבר שיפור האפקטיביות של המגזר הציבורי, משיכת אנשים טובים למגזר הציבורי וחיזוק היכולת לנהל אותו? הרי בתוך מערכת החינוך בישראל יש רבים הטוענים שהבעיה העיקרית של המערכת אינה תקציבית אלא ניהולית, תפיסתית ותרבותית.

3. "הורדה משמעותית של יוקר המחיה". כיצד מורידים את יוקר המחיה? אם קובעים את הממשלה הגדולה כיעד, צריך להסכין גם עם מסים גבוהים, ואלה משפיעים על ההכנסה הפנויה ויוקר המחיה. מדוע נמנעים ראשי המחאה מלדבר על מונופולים ואוליגופולים פרטיים וציבוריים הדוחפים את יוקר המחיה בישראל למעלה? האם ייתכן שבעלי השליטה במונופולים הפרטיים והציבוריים כבר נטעו יתדות עמוקים בתוך התנועה?

4. "בחינה מחודשת של תהליכי ההפרטה תוך עצירה של הפרטות השירותים החברתיים ותשתיות המדינה". חבל שראשי המחאה מיהרו לבטל את דו"ח טרכטנברג שקרא בדיוק לעשות בחינה של הדרך שבה הממשלה מפריטה בישראל. דו"ח טרכטנברג גם הרים את דגל הפחתת יוקר המחיה והציע דרכים להתמודד עמו. ראשי המחאה תקפו וביטלו אותו במקום לאמץ את החלקים שבו הדומים רעיונית לכיוונים שלהם.

5. "שינוי מדיניות המיסוי והשתת מיסוי שוויוני יותר באמצעות הגדלת המיסוי הישיר כגון מיסוי על ההון ובעלי ההכנסות הגבוהות, לצד הורדת המיסוי העקיף, כגון שיעור המע"מ". אוקיי, אבל כיצד מממנים ממשלה גדולה כאשר רוצים להוריד את המע"מ? מיהם "בעלי ההון", האלפיון העליון? המאיון העליון? אלה שבאמצעות תכנוני מס מורידים את שיעור המס האפקטיבי שלהם לתחתית, או מאות אלפי בעלי מקצועות חופשיים שהם השדרה המחזיקה את המשק על רגליו ויוצרת לו את היתרון התחרותי?

6. "שמירה על אחריות תקציבית: אי הגדלת הגירעון והמשך ירידת היחס בין חוב לתוצר". יפה מאוד. כנראה שהאירועים ביוון בכל זאת הותירו רושם גדול על רוב אזרחי ישראל, וכיום ברור לכולם שגירעון תקציבי אינו פתרון כלכלי למדינת ישראל. הגירעון והחוב בישראל עדיין גבוהים מאוד וכל ניסוי "לשחק" בהם בעידן הנוכחי עלול להסתיים בתרחישים מפחידים מאוד.

7. "על תוכניות הממשלה להיות מגובות בתקציבים הולמים ולכלול לוחות זמנים ברורים וערבויות לביצוע". כלומר, העסק צריך להיות מנוהל למופת. כיצד משיגים רמה גבוהה של ניהול במגזר הציבורי? רק באמצעות הגדלת ההוצאה ל־55% תוצר או שנדרש משהו נוסף? התשובה ברורה ויגיע הרגע שבו ראשי המחאה ייאלצו להתמודד עמה. היא בלב העניין.
 guy.rolnik@themarker.com

הטור מתפרסם בגיליון נובמבר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250