הרגולטור הישראלי הוא כישלון מתמשך

בענפים מרכזיים בישראל פועלים מונופולים או קרטלים, רובם כוחניים ודורסניים. הם אמורים לפעול תחת פיקוח של רגולטור, אבל הרגולטור הישראלי הוא כישלון מתמשך. במקום לפקח ולהסדיר תחרות, הוא שומר על המונופולים ועל הקרטלים שב"פיקוחו" ומספק להם עלה תאנה של כשרות. הנה כמה דוגמאות:

הבנקים משיתים עלינו ריביות ועמלות מתואמות בשיעורים גבוהים שאינם מקובלים בעולם - ב"פיקוח" בנק ישראל. שלוש חברות הטלפוניה הסלולרית הגדולות מחלקות את השוק בינן לבין עצמן, גובות תעריפים שאין להם אח ורע בעולם ומסתירות אותם בחשבונות בלתי ניתנים לפענוח - הכל ב"פיקוח" משרד התקשורת.

חברות הביטוח הן קבוצת ריכוז נוספת, המבוססת על הסדרים לא תחרותיים של ביטוח משנה ופועלת ב"פיקוח" המפקח על הביטוח במשרד האוצר. חברות הכבלים והלוויין, ובעיקר הוט, שהיא מונופול מוכרז המספק תכנים עלובים במחירים מופקעים (פי שניים עד שלושה ממה שמשלמים אירופאים ואמריקאים על שירותים טובים פי כמה), פועלות ב"פיקוח" המועצה לשידורי כבלים ולוויין. זכיינים של ערוצי טלוויזיה, המראים לנו מדי שבוע שהשפל של השבוע הקודם הוא כאין וכאפס לעומת השפל הנוכחי, פועלים ב"פיקוח" הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה.

שוק ניירות הערך סובל מכשלים חמורים, בהם היעדר שקיפות ודיווח לקוי על ניירות הערך הנסחרים בבורסה ועל העמלות הנגבות - הכל ב"פיקוח" הרשות לניירות ערך. חברת החשמל, מונופול המספק שירות גרוע במחירים מופקעים, פועלת ב"פיקוח" רשות החשמל.

עסקים חזקים מדי הם בדרך כלל גופים נחשלים המספקים שירות או מוצר נחותים במחירים מופקעים. היצירתיות העיקרית של גופים כאלה מושקעת בתחמון הרגולטור. הם יונקים מיליארדי שקלים מיותרים מהמשק וממשקי הבית וחלקם עוברים עבירות פליליות ומינהליות חמורות למדי.

קשה לרפא מחלה ללא הכרה בקיומה. אבל לממשלה, לרגולטורים ולגופים המפוקחים יש אינטרס משותף להסתיר את הכישלון, כל אחד מטעמיו. לכן התקלה לא זוכה למודעות מספקת.

אז מה אפשר לעשות?

הגיעה העת לשרש את התפישה המיושנת לפיה רגולציה היא תפקידה הבלעדי של הממשלה. את הרגולציה יש להפקיד בידי גופים מעורבים - נציגי השלטון, גופים אזרחיים ובעיקר צרכני השירות. יש לשחרר את הרגולטורים מתלות במידע שמספקים הגופים המפוקחים, לספק להם אמצעים ומקורות עצמאיים לבדיקה ולאיסוף מידע ולהקנות להם אמצעי אכיפה נשכניים. אבל צריך גם פיקוח משפטי עליהם, שיאפשר למי שחולקים על דרך פעולתם להביא את העניין לבירור משפטי הולם.

יש להפסיק את תופעת "הדלת המסתובבת" - מינוי רגולטורים שבאים מן הענף המפוקח וחוזרים אליו, עם או בלי תקופת צינון מגוחכת.

התביעה הייצוגית היא המנגנון המוצלח ביותר המאפשר לציבור גדול של צרכנים "קטנים" להתמודד עם ספק גדול וחזק. אלא שמוסד חשוב זה מסורס בפשרות מבישות, שבהן הספק החוטא "קונה" תעודת הכשר בפרוטות. בתי המשפט אינם ממלאים את תפקידם בפיקוח הולם על הסדרי הפשרה ומאשרים אותם ללא בחינה הולמת.

גם בכל אלה, כמו בתחומים רבים אחרים, לא צריך להמציא את הגלגל. מדינות מתוקנות בעולם מצאו פתרונות לבעיות המתוארות כאן. אפשר ללמוד מהן. האם מישהו מעוניין?

הכותב הוא עו"ד ושימש בעבר ראש לשכת עורכי הדין