המילה התמימה שיכולה להפוך את הורדת המכסים לכלום

"התחרות איננה האויב של הצרכן, אלא הידיד הגדול שלו", אמר בנימין נתניהו שלשום בנאום שנשא בפתיחת מושב החורף של הכנסת. הוא הוסיף ואמר ש"יש להגביר את התחרות במשק, לא קרטלים ולא מונופולים, אלא תחרות הוגנת ומבוקרת לטובת הצרכן... התחרות מורידה את המחירים, משפרת שירותים, מצמצמת פערים ומעלה את רמת החיים... היעדר תחרות הוא אחד הגורמים לעליית יוקר המחיה... לכן אנו מקדמים את המלצות ועדת טרכטנברג, כולל הפרק המדבר על הגדלת התחרות במשק".

ואמנם ביום ראשון אימצה הממשלה את פרק המסים בדו"ח טרכטנברג, שכולל המלצה להורדות מכסים ומסי קנייה. אך האם באמת הצליחו נתניהו ויובל שטייניץ להוריד את המכסים וכך להגדיל את התחרות במטרה להוריד מחירים? אני בספק גדול.

"הכל בגלל מסמר קטן" הוא שיר אנגלי עממי שמספר על אירוע חסר חשיבות לכאורה, שיש לו תוצאות קטלניות. נעמי שמר כתבה והלחינה את הגרסה הישראלית לשיר; המסמר נופל, הפרסה ניתקת, הסוס צולע, הרוכב נופל, האויב מסתער והעיר נופלת.

גם בסיפור שלנו יש מלה אחת קטנה ותמימה שיכולה להפוך את ההישג של הורדת המכסים - לכלום. על המלה הזו התנהלו קרבות מרים בין שר האוצר שטייניץ וראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ לבין שר התמ"ת שלום שמחון ונשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש.

המאבק התרכז סביב המלה "בכפוף". התעשיינים נקטו טקטיקה מתוחכמת. הם אמרו שהם מסכימים להורדת המכסים על מוצרי התעשייה, מכסים בשיעור של 8%-12%, אך רוצים להתנות את ההורדה בדבר אחד קטן: בחתימה על הסכמי סחר עם מדינות דרום מזרח אסיה. במסגרת ההסכם כל צד יוריד את המכסים ואת ההגבלות האחרות על כניסת סחורות יבוא לארצו, וכך נעזור ליצואנים שלנו. ברוש אמר שאם נוריד את חומות המכס באופן חד צדדי, לא יהיה לנו מה לתת לצד השני במסגרת המשא ומתן, הסכמי סחר לא ייחתמו והיצוא הישראלי יסבול.

זה נשמע טוב, אך מדובר בעצם בתרגיל למניעת תחרות. כי משרד התמ"ת היה יכול לחתום על הסכמי סחר כאלה כבר לפני שנים. הוא לא עשה זאת כי הצד השני, כלומר מדינות כמו הודו, סין, דרום קוריאה ויפאן, לא מעוניינות לחתום על הסכמים עם ישראל. ואם נחכה עד שיחתמו, פירוש הדבר לחכות למשיח. ובמלים ברורות יותר: לא נוריד אף פעם את מכסי המגן.

באגף התקציבים הבינו את התרגיל, ולכן ניסו להעביר בממשלה ביום ראשון החלטה שמורידה את המכסים בלי לכלול את המשפט "בכפוך להסכמי הסחר".

מטרת האגף היתה לקבוע באופן חד משמעי שבסוף התהליך יירדו המכסים ל-0%, שמשך תקופת ההורדה תהיה קצרה ככל האפשר (ועדת טרכטנברג המליצה על שנה אחת) ושמתווה ההורדה יכלול את כל המוצרים, גם מוצרי תעשייה וגם מוצרי מזון מעובדים וטריים. אבל בחינה מדוקדקת של החלטת הממשלה מגלה שאגף התקציבים הצליח באופן חלקי בלבד.

בשלב הראשון, ב-1 בינואר 2012, יורדו המכסים ומסי הקנייה בעיקר על מוצרים מיובאים שאין להם תחרות מייצור מקומי, כמו מכונות כביסה, מזגנים, מכשירי טלוויזיה, חומרי גלם וגם עטים כדוריים. ההורדה תהיה בשיעור של 25% מסך ההכנסות ממכס, כלומר 440 מיליון שקל.

אחר כך מגיע השלב החשוב יותר, שבו יש להפחית מכסים על מוצרים שכן מיוצרים בישראל, ואמנם כאן הסיפור מסתבך.

התסריט נחלק לשניים. אם ייחתמו הסכמי סחר משמעותיים, ניתן יהיה להמשיך בתהליך הורדת המכסים בקצב של 15% לשנה, וכך נגיע ל-0% מכס בינואר 2017. אבל אם ההסכמים לא ייחתמו, וזה הרי מה שיקרה בפועל, המכסים יירדו לאט מאוד: ב-1 בינואר 2013 בשיעור של 10%, וב-1 בינואר 2014 בשיעור של 15% נוספים - ואז הכל ייעצר.

החלטת הממשלה אומרת שבמקרה כזה שר האוצר יהיה רשאי להוריד את המכסים שנשארו (50% מסך הכל) בשתי פעימות נוספות. אך היא לא קובעת מתי יבוצעו שתי הפעימות. לכן שר האוצר יכול להמתין ולא להוריד אותן כלל. הכל תלוי בהשקפת עולמו ובלחצים הפוליטיים שיופעלו אז מכיוון ההסתדרות והתעשיינים.

לכן, סביר מאוד שניתקע עם רמת מכס גבוהה, שדי דומה לרמה הנוכחית. הרי ב-2014 תהיה כבר ממשלה אחרת שמי יודע מה הרכבה. כלומר, המלים הגבוהות של נתניהו על חשיבות התחרות הן קצת חסרות כיסוי.

כדי שיהיה להן כיסוי, הממשלה היתה צריכה להחליט ביום ראשון על הורדה מהירה של כל המכסים בתוך שנה אחת, כמו שהמליץ טרכטנברג, בלי הסתייגויות, בלי התניות ובלי המילה "בכפוף". אחרת, השיר של נעמי שמר "הכל בגלל מסמר קטן" יתברר כמדויק.

כישלון במוצרי המזון

אבל זה עוד לא כל הסיפור. כי מתווה הורדת המכסים שעליו החליטה הממשלה השבוע לא כולל את כל המוצרים במשק. הוא כולל מוצרי תעשייה, אך לא כולל מוצרי מזון.

והרי הסיפור העיקרי הוא המזון. שם יש מכסים של עשרות ומאות אחוזים שמונעים תחרות ומעלים מחירים. שם יש מכס של 190% על יבוא בשר, 170% על עוף, 212% על אבקת חלב, 140% על חמאה, 298% על בצל טרי, 127% על זיתים, ויותר מ-100% על יבוא שמן זית, שימורי טונה, רסק עגבניות, קטשופ, שימורי תירס, בוטנים קלויים ודבש. ואלה רק דוגמאות.

על כל מוצרי המזון הללו הממשלה לא החליטה כלום, בגלל פחדיה מהלובי החקלאי. היא מחכה למסקנות ועדת קדמי, מנכ"ל משרד התעשייה. אבל מדובר במשרד שמייצג את האינטרסים של התעשיינים, ולכן הסיכוי שנהנה מהורדת מכסים משמעותית די קלוש.

כלומר, האוצר נכשל בכל הנוגע למוצרי מזון וחקלאות, והציבור לא יזכה לראות את מוצרי המזון בישראל יורדים למחירים המקובלים באירופה ובארצות הברית.

יש גם תקווה

מול הכישלון בתחום המזון, מקווים באגף התקציבים להצליח להעביר בממשלה שני סעיפים חשובים אחרים. הראשון קשור למכון התקנים, שמהווה מחסום בפני יבוא. הרעיון הוא לאפשר לכל יבואן להביא מוצרים שיש עליהם הצהרת יצרן ושעומדים בתקן הבינלאומי. במקרה כזה לא יהיה צורך בבדיקתם במכון התקנים שלנו. היבואן גם יוכל לבדוק כל מוצר במעבדה באירופה וכך לעקוף את מכון התקנים. זה יהיה זול יותר ומהיר יותר, ויקל מאוד על היבוא.

אבל לכך מתנגדים התעשיינים וגם ההסתדרות. שם חוששים לגורלם של 700 עובדי מכון התקנים, שפעילותם תרד באופן דרסטי.

הסעיף השני נוגע להיטלי ההיצף. אגף התקציבים רוצה להקטין מאוד את השימוש בהיטלי היצף, כך שהם לא יגנו על מונופולים מקומיים כמו מפעל המלט נשר, וגם לא על יצואנים. האם יצליחו? גם כאן הספק גדול.